יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

קצת על עצמי

הייתי רוצה לפרוס כאן מעט מהשקפת עולמי. אינני מתכוון להשקפת עולמי במובן המקובל, כלומר סולם ערכים לפיו אני משתדל לפעול, או אמיתות בסיסיות שלדעתי מתארות נכון את העולם. אני מתכוון לאותם דברים שמייחדים את ראייתי את העולם, אותם דברים שרק אני מסוגל לראות כי רק אני משקיף מהנקודה הספציפית שאני נמצא בה. אותן תחושות שרק נפשי המביטה מהחלונות בעלות הגוון הכחול הללו חשה, ואין אף דומם, חי או צומח שיכול להחליפה שם.

הייתי רוצה לדבר קצת על תחושת הנרדפות, או האין-אונים. אפשר לקרוא לה בהרבה מילים, אבל אני אסתפק באלו לרגע זה. אני לא יודע איך אנשים אחרים חשים, אבל מתוך התנהגותם אני מניח שהם לא חשים תחושה זו לרוב, או לפחות לא בעוצמה כזו. אני מדבר על התחושה שבה המרחב הפרטי הולך ומצטמצם עד כדי העלמות רק משום קיומם של אחרים בסביבה שלוקחים חלק במרחב זה. תחושה זו מתבטאת במגוון דרכים: באי יכולת לחשוב כאשר יש דיבורים בסביבה, באי נוחות גדולה בדיבור ופעולה כאשר יש אנשים אחרים בסביבה, בפרט זרים.

אני אומר נרדפות משום שגורם דיכוי זה נתפס לא כאני עצמי וחושי הרגישים יתר על המידה, אלא כאדם האחר, או לרוב ההמון האחר, שבעטיו המרחב הפרטי מצטמצם עד אינסוף. האחר נתפס כרודן ששולט על חיי וכל צורה שאנסה לבקש ממנו להפסיק, ייתפס בעלבון לו וכחטא שלי. האחר הוא המזיק הלא-מודע, שחוסר מודעותו רק גורמת ליתר שנאה כלפיו. לו היה מודע, אולי היה אפשר איכשהו לעצור אותו, או לפחות הדבר היה נראה מוסבר, רציונאלי וברור. אך חוסר-מודעותו ואי-יכלתו להבין ולקבל מה נגרם על ידי מעשיו, (לא, על ידי עצם קיומו!) רק מגדילה את הטראגיות וחוסר האונים של מקרה זה.

אך זה לא שבתחושה זו יש סבל תמידי שנגרם מחוסר יכולת להרגע ולפעול בטבעיות. לעתים יש נקודות שבהן המחשבה צלולה, זמנים שבהם ההתבטאות קלה יותר, ללא שום סיבה ברורה. הקיום של רגעים כאלו, יחד עם אי היכולת לקבוע מה גורם להם ואיך לשחזר אותם, רק מגביר את תחושת האין-אונים, התחושה שהעולם פועל בצורה כאוטית לחלוטין וכל נסיון לשלוט עליו אבוד מלכתחילה. בצורה פרדוקסלית, דווקא אותם רגעים של מנוחה גורמים לאי נוחות לגבור, ומאכילים את התאווה לעוד רגעים כאלה, ובכך משמידים כל סיכוי להסתפקות במועט ובנמצא.

בחיים תחת תחושה כזו אני חושב שהשיא נמצא בנקודה של מיניות. הקיום של מיניות בספֵירה הציבורית היא רק עוד צורה של עינוי ודיכוי של הנפש המבקשת דרור. התחושה של משיכה מינית היא אולי הצורה הכי עמוקה וישירה של דיכוי שכזה. זאת משום, שבה יש את המיזוג הכי חזק של הגוף והנפש יחד, והכבילות של הנפש אל הגוף הקטן והמסובב אויבים רק מתחזקת כאשר האיחוד ביניהם מתהדק בזמן משיכה מינית. אין ברירה אלא לחוש שנאה עזה לכל גילוי של מיניות והודאה בקיומה וזה יכול אף לגלוש אל תחומים סמוכים ומשיקים.

אני חושב שזה מספיק לעכשיו...הלאה לחיות ולקוות למשיח.

יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

and those who can't write, write poetry...

כבר נודע ברחבי תבל שכאשר אין מה לכתוב, כותבים שירה. אז הנה שיר שכתבתי.

בעפרון קהה
על הדף הלבן
יורדים זכרונותיי
נכתבים - נכתבים
שיִתָּפסו גם בעיניי

אם אין הלב מבין
ואפילו לא הטחול
אולי על העין
מטבע או שניים

אם לא מן השכל
אולי מן היד
אולי הגוף - אולי הרגל

הבנה כמו אש
מספיק ניצוץ אחד
וְאַיֵּהוּ?

יום שישי, 23 בדצמבר 2011

על הנחמדות

זכור לי שפעם הייתי נחמד. או שניסיתי להיות נחמד, או שהיה לי אידיאל כזה. בזמן האחרון אני שואל את עצמי לאן זה נעלם? התשובה שאני עונה לעצמי היא ברורה, גם אם היא קצת מורכבת. ברור לי שזה נעלם בגלל שקיבלתי את עצמי כפי שאני, ושאין מה לשנות. קיבלתי את הביישנות שלי, את החרדה החברתית שלפעמים עולה בי, את הפחד שלי מאנשים ומדברים שאני לא מכיר. קיבלתי את זה והחלטתי שאם זה לא ישתנה לבד, אין טעם לשנות את זה. הפחד הפך לשנאה, והביישנות הפכה לאפאטיות, מה שמוכיח את הטענה שאם לא תעמול לעלות מעלה מעלה, על כרחך תיפול מטה מטה.

אני מחפש. אני מחפש מנגנון שיכול להחזיר את הגלגל אחורה. מנגנון פסיכולוגי שישכנע אותי שוב שאנשים זה דבר נחמד ושכדאי לנסות להתקרב אליהם. משהו שיגרום לי לרצות לעזור לאנשים, ולא להתקע בתוך העולם הקטן והאגואיסטי שלי. שמעתי על כמה טכניקות שונות בשביל זה, אבל מעולם לא ניסיתי אותם ברצינות. שמעתי על מדיטציה של חמלה ואהבה, מדיטציה שמטרתה לפתח את החמלה והאהבה כלפי אנשים וכלפי כל החיים כולם. אבל תמיד השלב הראשון שם הוא אהבה עצמית, דבר שחוץ מזה שזה קשה, זה גם בסוף יכול בקלות לסתור את כל הרעיון של התרגול.

שמעתי על טכניקה חסידית שבו מעלים את כל הפחדים והחששות שלך אל ה"ריבונו של עולם", וכך נפטרים מהרגשות הירודות ואפשר לתת לרגשות הטובות לעלות. אבל בסופו של דבר, צריך באמת להאמין בשביל זה. אם לא מאמינים שיש שם משהו שמגן עלינו, שרוצה את הטוב בשבילנו, אי אפשר להעלות שום דבר. אם כל מה שיש זה יקום ללא אף רגש כלפינו, ללא אף רגש בכלל, מניין נביא יראת ה', מניין נביא בטחון בה'?

אני לא יודע איך אני יכול לרצות להיות נחמד שוב, אבל אני יודע שאני רוצה לרצות. וזה יצטרך להספיק לעכשיו.

יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

חנוכה, אוי חנוכה...

אני רוצה לשתף אתכם במשהו שמעצבן אותי בשנים האחרונות. כל שנה, כשמגיע הזמן הנפלא הזה בשנה, חג החנוכה, מתחילים דרשות החנוכה בבית הכנסת. כבר כמה שנים שכל פעם שאני שומע דרשה על חנוכה הנושא הוא אותו נושא: נצחון התרבות היהודית על התרבות היוונית. וכמובן, אחרי שמסביר הדרשן איך שהחשמונאים ניצחו והוציאו את השפעת היוונים מהיהודים ותרבותם, הוא מסביר איך גם אנחנו צריכים לעשות אותו דבר, להתרחק מתרבויות וערכים זרים, להדבק בתרבות ובדת שלנו ובסוף ננצח (או משהו כזה). 

הדרשה הזאת היא מעצבנת מכל כך הרבה בחינות שאני נוטה לומר שהיא מעצבנת במהותה והסיבות הן רק צידוק רציונאלי לעצבון זה. קודם כל, היסטורית זה לא נכון. החשמונאים בסופו של דבר היו די מעורים בתוך התרבות היוונית, גם אם לכמה שנים היה נדמה שכל זיק של יווניות נזרק מתרבותם ודתם. אבל ניחא, למי אכפת מהיסטוריה? יותר מעצבנת היא העובדה שאין כזה דבר תרבות מזוקקת מכל השפעה, במיוחד לא התרבות היהודית. אחד הייחודים של התרבות היהודית היא שעם כל התהפוכות והשינויים התרבותיים שהיא עברה עם השנים היא עדיין שמרה זיקה למסורתה ודתה. הטריק של היהודים לאורך שנות גלותם לא היה להתרחק מכל השפעה זרה, שזה כמובן בלתי אפשרי, אלא לקבל אותה ולתת לה פן של קדושה ויהדות. במקום לעודד אנשים לעשות את הבלתי אפשרי, וגם את מה שהם גם לא כל כך רוצים לעשות, לדעתי צריך לעודד אותם לאמץ את הדברים הטובים בתרבות המערבית שמשפיעה עלינו כל כך היום. כל הרבנים הדרשנים האלה קיבלו את המיתוס החרדי שיש תרבות יהודית אותנטית שלא השתנתה כבר מאות ואלפי שנים ושהם שומרים אותה, וזה קצת עצוב.

כל זה היה פחות מעצבן אותי אם זו היתה האפשרות היחידה לפרש את המסר של חנוכה. הבעיה היא, או המזל הוא, שיש אלטרנטיבה פרשנית עתיקת שנים שמפרשת את חנוכה בצורה שהיא לדעתי הרבה יותר יפה והרבה יותר עמוקה. היא כמובן מוטיב האור. בתוך לילות החורף החשוכים והארוכים אנחנו מדליקים את הנרות להפיץ את האור גם בתוך המחשכים. החג הזה הוא הזמן להוסיף מן האור על החשך, מן הצדק על הרשע, מן השמחה על העצבות. זה הזמן לחגוג את טוב אור ה' בעולמנו, את האור הפנימי שבנשמתנו, את אור התורה, את אור החירות. 

חג אורים שמח לכל עם ישראל ולכל העולם כולו! שנראה רק אור ולא נדע עוד חושך.

יום שני, 19 בדצמבר 2011

לאן הולכים אתאיסטים אחרי שהם מתים?

האתיאיסט הידוע כריסטופר היצ'נס נפטר, ועל כן ראיתי לנכון לכתוב קצת עליו ועל תנועת ה"אתיאיזם החדש" שהוא אחד מהמייצגים הבולטים שלה. תנועת ה"אתאיזם החדש" היא תנועה שהתחילה לפני כמה שנים בודדות, בערך ב2004, והיא כל כולה מתקפה, בספרים, בהרצאות ובמאמרים, נגד כל דבר דתי כלשהו. החידוש בתנועה אינו התוכן שלה, שקיים כבר למעלה ממאה שנה, אלא הווקאליות שלהם, הלוחמנות שלהם, והפופולריות שלהם. ה"אתיאיזם החדש" היא תנועה שבעצם אומרת שכל דת וכל אמונה באלוהים היא רעה ושקרית, ושעלינו שזרוק אותה ולאמץ מחדש את ערכי הנאורות ואת המדע כמתווה של האמת. פילוסופית אין בתנועה זו הרבה חידוש או צדק, רוב הטיעונים שלהם הם טיעונים ממוחזרים מהוגים קודמים והרבה מהטיעונים שלהם הם גם לא כל כך טובים.

לדעתי, יש הרבה בעיות בתנועה הזו. קודם כל, הם לא באמת מבינים את מה שהם תוקפים. ברוב ההתקפות נראה שהם רואים את הדת כדבר מונוליתי ואחיד ולא באמת מבינים מה זה דת, מה זה אומר להיות דתי וכו'. אני חושב שחוסר ההבנה שלהם בדת גם פוגמת ביכולת הביקורת האמיתית שלהם ונותר לרוב עלבונות למפלצת שלא קיימת. זה, לדעתי, מלווה עם חוסר הבנה של ההיסטוריה. מתוך רצונם העז לתקוף את הדת, הם הרבה פעמים מעוותים את ההיסטוריה לרצונם. כל כן, הדלות הפילוסופית שלהם לא באמת נותנת להם להסביר היטב מה זה יכול לומר להיות אתיאיסט, מה הם אולי הבעיות במדע ובמתודה המדעית, או בכלל לומר משהו חדש שלא פשוט מחזק את השקפת עולמם ושל החברה שסביבם.

למרות זאת, אני חושב שאם מסתכלים מעבר להתלהמות, יש כאן חתירה עזה לאמת ולכנות ולסטנדרטים גבוהים של מוסר, וזה נראה לי דבר מבורך. כמו כן, יש גם טענות טובות שהם טוענים ואם אפשר ליצור דיון אינטלקטואלי, ציבורי ופרטי, בעניינים האלה ללא התלהמות זה נראה לי דבר טוב מאוד. אני אומר זאת למרות שאני לא לגמרי בטוח בנכונות דבריי, שכן מאוד ייתכן שבלי ההתלהמות תנועה זו אינה תנועה כלל, ובעצם היא רק מזיקה לדיון החשוב בנושאים אלו.

לסיום, כפיצוי על פוסט משעמם, אני אוסיף פה לינק להרצאה נחמדה של מרקסיסט נוצרי בריטי, שטוען שכל מהות התנועה היא נסיון הגנה על הקפיטליזם מפני האויב עיקרי שלו, האיסלאם הקיצוני. (הוא, אגב, מאמין שאי אפשר להיות נוצרי אמיתי ולא להיות מרקסיסט...)

פוסט זה מוקדש, למרות כל הביקורת, לכריסטופר היצ'נס. יהי זכרו ברוך.

יום שבת, 17 בדצמבר 2011

הרהורים על סרט החבובות

בשבוע האחרון יצא לי לראות את הסרט החדש של החבובות. הסרט היה חביב מאוד. לא טוב כמו הסרטים הקודמים שראיתי, אבל עדיין סרט מאוד נחמד, ואפילו מרגש. היו שם כמה שירים לא רעים. מדהים איך שבובת צפרדע מזמרת יכולה לרגש כל כך...אני אישית בכיתי.

אז שוטטתי טיפטיפה ומצאתי את זה. שם תראו כמה חברה מדברים על איך שהסרט הוא נסיון של שמאלנים ליברלים לשטוף לילדים את המוח שעשירים הם רעים. עכשיו, אני לא הולך להתחיל לדבר על איך שפוקס ניוז הם טפשים ומוטים (למרות שזה נכון). מעניין אותי יותר מה המסר הפוליטי-חברתי של הסרט, כי אני חושב שיש בבירור אחד כזה.

העלילה של הסרט היא, בקצרה, שריצ'מן, ברון הנפט, קונה את אולפני החבובות הנטושים מזה שנים רבות בטענה שהוא רוצה לשפץ אותם, כאשר באמת הוא רק רוצה להרוס אותם, ולחפור מתחתם כדי להשיג את הנפט שנמצא שם. כדי להיאבק בזה, הגיבור של הסרט, וולטר מחליט לאחד מחדש את החבובות למופע התרמה ולקנות את האולפנים בחזרה לפני שהם יהרסו.

המאבק פה הוא בעצם מאבק על סנטימנט. לאולפנים יש ערך סנטימנטלי והיסטורי שהגיבורים רוצים לשמר, ההרס שלהם לא גורם לשום נזק אמיתי לאף אדם. ברון הנפט הוא רשע בדיוק בגלל שאין לו את הסנטימנטים האלה, ואין דבר שמונע ממנו להרוס את הכול ולשאוב את הנפט כדי להרוויח כסף. אני חושב שיש כאן מטפורה ברורה לאקולוגיה, לפחות איך שהיא נתפסת אצל הרבה אנשים. לטבע כפי שהוא עכשיו יש איזשהו ערך סנטימנטלי שאנחנו רוצים, או אף חייבים, לשמר, ויש אנשים עשירים ומושחתים שלא אכפת להם מהטבע ורוצים רק להרוויח כסף.

עוד נקודה מעניינת נמצאת בסוף הסרט. בסוף הסרט החבובות מצליחות לעצור את המזימה של ריצ'מן הרשע, למנוע ממנו לעצור את גיוס הכספים ודי מכסחים לו את התחת על דרך. בדרך פלא לא מוסברת, הם מצליחים להציל את אולפני חבובות, למרות שהם אפילו לא התקרבו לסכום הנדרש לקנות את הסטודיו בחזרה. בסוף, רק מתוך אהדה ואהבה ועזרה של אנשים לחבובות, הכול שב על מקומו בשלום. הסוף הבלתי מוסבר הזה נראה לי כסוג של נס, כלומר מתוך התקוות, התפילות והאהדה של כל האנשים, למרות שהגיונית הם לא הצליחו, התרחש נס והאולפנים ניצלו.

בעצם המסר של הסרט הוא משהו כזה: יש אנשים רעים בעולם שרוצים רק להרוויח לעצמם ומוכנים להשמיד את כל הדברים היקרים לנו. אי אפשר באמת לעצור אותם, אבל אם ננסה מספיק קשה ונפגין מספיק אז יקרה נס והם יעלמו.

אני חושב שהבעיות עם המסר הזה הם:
א' - שהוא לא קיצוני מספיק. הבעיה באיך שעשירים מתנהלים ומנהלים את העולם היא לא שהם הורסים כל החיים של דובי קוטב, ואנחנו ממש אוהבים דובי קוטב כי הם חמודים. זה לא שהם משנים את העולם וכל שינוי הוא שינוי לרעה. זה יותר מדי סנטימנטלי או יותר מדי שמרני. הבעיה האמיתית היא שהם עושים נזק אמיתי, לדומם, לצומח, לחי ולבני האדם. הרשעות שלהם היא לא בגלל שהם אוהבים כסף, אלא שכדי להרוויח כסף מהיר הם מוכנים להשמיד את החברה ואת העולם.

וב' - שהוא לא באמת רואה פתרון אפשרי. מתוך הסרט משתקפת הדעה שאי אפשר לראות שום פתרון אמיתי לעצור את אותם משמידי עולם וחברה, אלא בסוף נצטרך לקוות לנס. עכשיו אני בעצמי אין לי מושג איך לפתור את הבעיות שנמצאות בחברה שלנו, בעולם שלנו, האמת אני לא יודע איך לפתור בעיות בכלל, אבל האמונה שהמצב ניתן לשינוי רק על ידי משהו שייפול משמים היא לא תועיל בהרבה. היות ואני מתקשה להסביר את עצמי בקטע הזה אני מפנה לסלבוי ז'יז'ק שאמר שמכל הסרטים שיוצאים לאחרונה ברור שקל לנו לדמיין את סוף העולם, אבל אני לא מצליחים לדמיין את סוף הקפיטליזם. (למרות שהוא שבן אדם הכי טוב כשמחפשים הסברים)

יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

פוסט ראשון

כפוסט ראשון בבלוג אני חושב שזה מקום טוב לכתוב הצהרת כוונות (ואמונים). הכוונות שלי הן פשוטות: אני הולך לכתוב על דברים, ואולי אנשים יקראו (ואם לא, זה, כידוע, בעיה שלהם). אני מתכוון לכתוב על כל דבר שנראה לי מעניין וראוי להתייחסות: פילוסופיה, מדע, פוליטיקה, דת, המצב בארצנו הקדושה, ציפיות לעתיד, ציפיות להווה, בכייה על שעבר וכו'. כמובן שחלק מזה יהיו מסעותיי במרחבי האינטרנט והדברים המשונים שאיכשהו כל הזמן נקרים לדרכי.

ומשום שאני לא הולך לכתוב שום דבר חשוב בפוסט הזה, לפחות אני אשלח אתכם לאיזה מקום נחמד באינטרנט:
                                     http://www.youtube.com/watch?v=2q3fHnKKems
סרטון נחמד של טומאני ג'בטה (נגן הקוֹרָה הידוע ממאלי) מנגן עם הלהקה הספרדית "קטמה".
תשמחו ותסעדו!