יום שישי, 23 בדצמבר 2011

על הנחמדות

זכור לי שפעם הייתי נחמד. או שניסיתי להיות נחמד, או שהיה לי אידיאל כזה. בזמן האחרון אני שואל את עצמי לאן זה נעלם? התשובה שאני עונה לעצמי היא ברורה, גם אם היא קצת מורכבת. ברור לי שזה נעלם בגלל שקיבלתי את עצמי כפי שאני, ושאין מה לשנות. קיבלתי את הביישנות שלי, את החרדה החברתית שלפעמים עולה בי, את הפחד שלי מאנשים ומדברים שאני לא מכיר. קיבלתי את זה והחלטתי שאם זה לא ישתנה לבד, אין טעם לשנות את זה. הפחד הפך לשנאה, והביישנות הפכה לאפאטיות, מה שמוכיח את הטענה שאם לא תעמול לעלות מעלה מעלה, על כרחך תיפול מטה מטה.

אני מחפש. אני מחפש מנגנון שיכול להחזיר את הגלגל אחורה. מנגנון פסיכולוגי שישכנע אותי שוב שאנשים זה דבר נחמד ושכדאי לנסות להתקרב אליהם. משהו שיגרום לי לרצות לעזור לאנשים, ולא להתקע בתוך העולם הקטן והאגואיסטי שלי. שמעתי על כמה טכניקות שונות בשביל זה, אבל מעולם לא ניסיתי אותם ברצינות. שמעתי על מדיטציה של חמלה ואהבה, מדיטציה שמטרתה לפתח את החמלה והאהבה כלפי אנשים וכלפי כל החיים כולם. אבל תמיד השלב הראשון שם הוא אהבה עצמית, דבר שחוץ מזה שזה קשה, זה גם בסוף יכול בקלות לסתור את כל הרעיון של התרגול.

שמעתי על טכניקה חסידית שבו מעלים את כל הפחדים והחששות שלך אל ה"ריבונו של עולם", וכך נפטרים מהרגשות הירודות ואפשר לתת לרגשות הטובות לעלות. אבל בסופו של דבר, צריך באמת להאמין בשביל זה. אם לא מאמינים שיש שם משהו שמגן עלינו, שרוצה את הטוב בשבילנו, אי אפשר להעלות שום דבר. אם כל מה שיש זה יקום ללא אף רגש כלפינו, ללא אף רגש בכלל, מניין נביא יראת ה', מניין נביא בטחון בה'?

אני לא יודע איך אני יכול לרצות להיות נחמד שוב, אבל אני יודע שאני רוצה לרצות. וזה יצטרך להספיק לעכשיו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה