יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

קצת על עצמי

הייתי רוצה לפרוס כאן מעט מהשקפת עולמי. אינני מתכוון להשקפת עולמי במובן המקובל, כלומר סולם ערכים לפיו אני משתדל לפעול, או אמיתות בסיסיות שלדעתי מתארות נכון את העולם. אני מתכוון לאותם דברים שמייחדים את ראייתי את העולם, אותם דברים שרק אני מסוגל לראות כי רק אני משקיף מהנקודה הספציפית שאני נמצא בה. אותן תחושות שרק נפשי המביטה מהחלונות בעלות הגוון הכחול הללו חשה, ואין אף דומם, חי או צומח שיכול להחליפה שם.

הייתי רוצה לדבר קצת על תחושת הנרדפות, או האין-אונים. אפשר לקרוא לה בהרבה מילים, אבל אני אסתפק באלו לרגע זה. אני לא יודע איך אנשים אחרים חשים, אבל מתוך התנהגותם אני מניח שהם לא חשים תחושה זו לרוב, או לפחות לא בעוצמה כזו. אני מדבר על התחושה שבה המרחב הפרטי הולך ומצטמצם עד כדי העלמות רק משום קיומם של אחרים בסביבה שלוקחים חלק במרחב זה. תחושה זו מתבטאת במגוון דרכים: באי יכולת לחשוב כאשר יש דיבורים בסביבה, באי נוחות גדולה בדיבור ופעולה כאשר יש אנשים אחרים בסביבה, בפרט זרים.

אני אומר נרדפות משום שגורם דיכוי זה נתפס לא כאני עצמי וחושי הרגישים יתר על המידה, אלא כאדם האחר, או לרוב ההמון האחר, שבעטיו המרחב הפרטי מצטמצם עד אינסוף. האחר נתפס כרודן ששולט על חיי וכל צורה שאנסה לבקש ממנו להפסיק, ייתפס בעלבון לו וכחטא שלי. האחר הוא המזיק הלא-מודע, שחוסר מודעותו רק גורמת ליתר שנאה כלפיו. לו היה מודע, אולי היה אפשר איכשהו לעצור אותו, או לפחות הדבר היה נראה מוסבר, רציונאלי וברור. אך חוסר-מודעותו ואי-יכלתו להבין ולקבל מה נגרם על ידי מעשיו, (לא, על ידי עצם קיומו!) רק מגדילה את הטראגיות וחוסר האונים של מקרה זה.

אך זה לא שבתחושה זו יש סבל תמידי שנגרם מחוסר יכולת להרגע ולפעול בטבעיות. לעתים יש נקודות שבהן המחשבה צלולה, זמנים שבהם ההתבטאות קלה יותר, ללא שום סיבה ברורה. הקיום של רגעים כאלו, יחד עם אי היכולת לקבוע מה גורם להם ואיך לשחזר אותם, רק מגביר את תחושת האין-אונים, התחושה שהעולם פועל בצורה כאוטית לחלוטין וכל נסיון לשלוט עליו אבוד מלכתחילה. בצורה פרדוקסלית, דווקא אותם רגעים של מנוחה גורמים לאי נוחות לגבור, ומאכילים את התאווה לעוד רגעים כאלה, ובכך משמידים כל סיכוי להסתפקות במועט ובנמצא.

בחיים תחת תחושה כזו אני חושב שהשיא נמצא בנקודה של מיניות. הקיום של מיניות בספֵירה הציבורית היא רק עוד צורה של עינוי ודיכוי של הנפש המבקשת דרור. התחושה של משיכה מינית היא אולי הצורה הכי עמוקה וישירה של דיכוי שכזה. זאת משום, שבה יש את המיזוג הכי חזק של הגוף והנפש יחד, והכבילות של הנפש אל הגוף הקטן והמסובב אויבים רק מתחזקת כאשר האיחוד ביניהם מתהדק בזמן משיכה מינית. אין ברירה אלא לחוש שנאה עזה לכל גילוי של מיניות והודאה בקיומה וזה יכול אף לגלוש אל תחומים סמוכים ומשיקים.

אני חושב שזה מספיק לעכשיו...הלאה לחיות ולקוות למשיח.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה