יום חמישי, 20 בדצמבר 2012

על צעדים ראשונים בדיבור

"ואחר שדיברתי על הבנינים אשוב לדבר דרך כלל כאשר החילותי בתחלת הספר. והנה אחל מהאל"ף, ואומר כי הושם בתחלה בעבור שהוא מהגרון. ואין אות שיוכל הנער לדבר בתחלה בנערתו רק האל"ף..."

אלו דברי רבינו הגדול רבי אברהם אבן עזרא לקראת סוף ספרו "שפה ברורה". בקטע האחרון של הספר הראב"ע מציג הסבר לסדר האל"ף בי"ת. הרעיון המרכזי הוא שהאל"ף בי"ת מסודר כך שאין אותיות צמודות שמקורן באותו מקום בפה. אבל זה לא מעניינינו. אני רוצה להתרכז על הרעיון שמוצג בציטוט הנ"ל, שהאות הראשונה שתינוק יכול לבטא היא האות אל"ף. אך אנו רואים בחוש ששפה מתחילה בתינוק כאשר הוא מתחיל לומר דווקא את אותיות השפתיים, בי"ת או מ"ם, לכן ברוב שפות העולם המילים לאבא ולאמא דומות מאוד ובעלי עיצור בי"ת ומ"ם. אם רבינו מתכוון לצלילים הראשונים שמשמיע תינוק, גניחות וצעקות, אי אפשר לקרוא לזה באמת קול של דיבור.

בעצם אומר פה הראב"ע נקודה יותר עמוקה. התינוק יכול רק להוציא את הקול של האל"ף משום שהוא בא מהגרון. התינוק מתחיל מתוכיותו, ולאט לאט יוצא החוצה אל העולם. הוא מתחיל בכך שאינו יכול לבטא אלא את המהות הפשוטה של נשמתו, את האל"ף, שהיא האחדות הפשוטה של נשמתו, האחדות הפשוטה של רצונו, ללא כל השסעים וסיבוכים של חיי חברה, חיי עולם הזה. עם הזמן הוא לומד לבטא עוד אותיות, מהחיך, מהלשון, מהפה, ולאט לאט יוצא מהעצמו ויוצר קשר עם העולם. עם יצירת הקשר הזה האחדות הפשוטה שלו נעלמת, ובמקומה מתפתחת מערכת מורכבת של עיצורים שונים וקשרים שונים ביניהם, של מילים שונות עם משמעויות רבות, מתפתחת מערכת של הבחנות והתמקדויות שנותנת את האפשרות ליצור איזשהו קשר עם אחרים. אך נראה שקשר זה בהכרח הוא קשר שטחי, שכן לא מדובר בתקשורת בין שתי אחדויות, אם דבר כזה אפשרי, אלא תקשורת שמתאפשרת ע"י הרס האחדות והשלמות של היחיד כדי ליצור קיום חדש שמורכב מהחיים המשותפים של כל מי שמעורב בהם, אך ללא החיים המהותיים שלהם עצמם.

אך אם נחלוק על רבינו ונאמר שרק בי"ת או מ"ם היא הקול הראשון שמוציא התינוק מפיו נראה סיפור אחר לגמרי. כאן אין שום נשמה שמבטאת את עמקותה אך עם הזמן מאבדת אותה כדי ליצור שפה משותפת עם הסובבים אותה. ההיפך, הרי במקרה הזה הדיבור מתחיל דווקא באיזור הכי חיצוני של הפה, השפתיים. תחילת מודעות התינוק היא כאשר הוא כבר מוצא את עצמו כחלק מהעולם שסביבו, מהחברה שסביבו. הדיבור כאן איננו נסיון נואש לבטא את עמקות הנפש, אלא כל מקורה מבחוץ והיא באה ויורדת פנימה. אפשר לומר שהדיבור הוא זה שבונה את הנשמה ולא להיפך. ככל שהתינוק מתפתח היכולת הדיבורית שלו הולכת ונהיית יותר פנימית, הוא יכול לבטא עיצורים יותר קשים לביטוי, מפנים הפה עד הגרון למטה. וכך, על ידי הדיבור, האדם המתפתח יוצר את עצמו, את נשמתו, את ייחודיותו, ע"י הפנמת השפה הבאה מבחוץ.

גם מהסמליות של האותיות נוכל לראות את אותה מחלוקת. האל"ף, בגימטריה אחת, היא האחת היחידה הראשונה שממנה מקור הכול, כל התחושות, כל הרצונות, כל ההשגות וההבנות. על פי ההבנה האל"פית, צריך לעמול בחיינו להוציא את האל"ף שלנו מהכוח כמה שיותר אל הפועל, אל תוך שאר האותיות, אל תוך השפה, אל התקשורת הבינ-אישית. בי"ת, לעומת זאת, היא שתיים בגימטריה. להתחיל בבי"ת פירושו להתחיל בשניות, ודרך השניות לבנות את העצמי. עצמי זה אף פעם איננו פשוט או חסר סתירות. אדרבה, כל כולו מורכב מכוחות מנוגדים, מסתירות, מרעיונות שונים וסותרים שהופנמו ויוצרים בליל אחד גדול. השאיפה בחיים, על פי התפיסה הבי"תית, היא לבנות שלמות אחת מכל הכוחות השונים שיוצרים את האדם. המטרה היא לקחת את הגורמים השונים וליצור איזון ביניהם, שיוכלו לחיות יחד בשלום, גם אם עדיין קיימות סתירות שקשים לגישור.

יום שני, 17 בדצמבר 2012

ברקלי על דברים קטנים מאוד

כפי שהזכרתי בפוסט הקודם, שיטתו הפילוסופית של ברקלי גורסת שחומר אינו קיים בצורה אובייקטיבית, אלא רק כתחושות ורעיונות של השכל, או שכלים שונים. לשיטה זו הוא קורא "אי-מטריאליזם", ופילוסופים אחרים נתנו לה שמות שונים במהלך הדורות. ישנם כמה טיעונים משכנעים לטובת שיטתו, אך יש גם כמה בעיות בשיטה שאינן קלות לפתירה. בעייה אחת שאני רוצה לדון בה היא הבעיה של גודל מינימלי. בפילוסופיה הכללית (כלומר, גם בשיטות שונות משל הבישוף האירי) קיים דיון לגבי הקיום של גודל מינימלי. השאלה הבסיסית היא כזו: האם יש גודל מינימלי של עצמים, של חומר, שאי אפשר לחלק אותו יותר, או שאין גבול למספר החלוקות שאפשר לחלק את החומר, וחומר ניתן לחילוק ללא תלות בגודל שלו?

ובכן, איך שיטתו של ברקלי תענה על השאלה הזו? לפי שיטתו כל מה שקיים הם יצורים חושבים והמחשבות/תחושות שלהם. לכן, אומר ברקלי, אין משמעות לדבר על משהו שקיים אבל שהוא קטן מדי מכדי שנוכל לחוש או לראות אותו. הרי אם קיים דבר שהוא קטן מכדי לחוש זה אומר שהוא קיים ללא תלות בהכרה האנושית, ועיקר טענת שיטת ברקלי היא שאין משמעות לקיום חומר באופן בלתי תלוי בהכרה ובלתי אפשרי שיהיה כזה דבר. לכן ברקלי לוקח את העמדה שיש גודל מינימלי של חומר, שהוא קורא לו בלטינית "minimum visibile", שהוא הגודל המינימלי שהאדם יכול לחוש, ואין משמעות לדבר על דברים שהם קטנים יותר מכך.

זו עמדה שקשה מאוד לקבל, במיוחד בימינו, שכל המדע והרפואה והחיים שלנו בכלל מבוססים על הרעיון שרוב התהליכים החשובים הם קטנים מדי מכדי שנוכל לחוש או לראות אותם, ונוכל רק לחוש או לראות את התוצאות שלהם, את ההשפעות שלהם, במקרו. בזמנו של ברקלי, כשהמדע כבר היה מבוסס על הרעיון של אטומים, וכבר הומצא המיקרוסקופ והיה בשימוש, הקושי לא היה הרבה פחות. אם אין באמת שום דבר שקטן מכדי שאראה אותו, איך ייתכן שבעזרת זכוכיות ואור אני מצליח לראות דברים שבמצב אחר לא הייתי רואה?

בעצם, שיטתו של ברקלי מצליחה להשיב על הקושיה הזו בצורה טובה, אם כי קצת משונה (אך משונה נראה דבר בסיסי בפילוסופיה שלו). הוא מבוסס על עקרון שלא הצגתי קודם, והוא שמתוך שני סוגי המרכיבים של הקיום, רק נפשות הן פעילות ורעיונות הן פסיביות לגמרי. מעקרון זה נובע שלא תתכן סיבתיות בעולם, פרט לסיבתיות ישירה בין רצון של יצור חושב לבין מעשה שלו - כלומר, בין הרצון שלו לבין הרעיונות שיש לו השפעה ישירה עליהם (כלומר, המחשבות והגוף שלו). החוקים שאנחנו רואים בעולם הם פרי מעשיו של האלוהים, שכל הזמן פועל ומכניס רעיונות לשכל שלנו בצורה עקבית כך שייראה לנו כאילו יש חוקים שהטבע פועל לפיהם, ושיש יחס סיבתי אמיתי בין רעיונות. כך גם בראייה דרך המיקרוסקופ, ובכלל ביחס בין מה שאנחנו חשים לבין הסיבות שלהם (כביכול) שקטנים מכדי לחוש. הקשר שאנחנו חושבים שיש בין העלה, והעלה שאנחנו רואים דרך המיקרוסקופ, בין מחלות וחיידקים, אינו קיים באמת, אלא אלוהים כל הזמן פועל כך שזה נראה שיש משהו קטן יותר שרואים אותו גדול יותר דרך המיקרוסקופ, או שמשפיע על הדברים שאנו חשים ורואים. יתר על כן, ברקלי אומר שגם כשאני מסתכל דרך מיקרוסקופ, הminimum visibile לא השתנה! הגדלים שאני מסוגל לראות הם תמיד אותם גדלים, ההבדל הוא ברעיון/ות הספציפי שאני רואה באותו רגע.

לסיכום, ברקלי שולל את הקיום של עצמים שקטנים מכדי לחוש, שכן הוא רואה ברעיון זה סתירה עצמית. שלילה זו נובעת מהקביעה הכללית יותר של ברקלי שאין לעצמים קיום אובייקטיבי מחוץ להיותם נתפשים ע"י שכל מסויים. התשובה של ברקלי לבעייה שמציב בפניו המיקרוסקופ הוא, אמנם משונה, אך עקבי עם הרעיונות הכלליים שלו של שלילת הסיבתיות והצבת אלהים כסיבה המיידית לכל תחושתנו הפסיביות.

יום שישי, 7 בדצמבר 2012

הבישוף ברקלי - אלוהים, מוסר, ורוע

לאחרונה אני קורא הרבה מהכתבים של הפילוסוף האנגלו-אירי הבישוף ג'ורג' ברקלי. הוא אומר הרבה דברים מעניינים וראויים למחשבה, אבל אני תמיד אוהב להטפל לנושאים צדדיים ופחות מובנים מאליהם. ובכן, מתברר שהטיעון של ברקלי להצדקת אי-צדק בעולם מאוד דומה לטיעון שלו לכך שבהתנהגות מוסרית צריך לפעול על פי חוקים קבועים.

אתן קצת רקע ואציג את הטיעונים. הרעיון המרכזי של ברקלי הוא שאין חומר אובייקטיבי שקיים בצורה בלתי תלויה בנפש. לשיטתו, כל מה שקיים הוא יצורים רוחניים והתחושות שלהם, כאשר חומר הוא לא אחר מאשר התחושות השונות שהיצורים הרוחניים מקבלים. איך אנו יודעים שקיימים עוד נפשות חוץ מהנפש שלנו? אנו חשים בבירור שחלק מהרעיונות/תחושות/מחשבות שלנו אינן בשליטתנו. מחלק מהן אנו מסיקים שיש נפשות שונות שפועלות מאחוריהן (כגון ההתנהגויות של גופים אנושיים). אבל רוב התחושות שאנו מקבלים בפסיביות גורמים לנו להבין שיש נפש גדולה וחזקה ש"מזריקה" אותן ישירות לתודעה שלנו. הנפש הזאת היא, כמובן, אלוהים. עוד פרט חשוב לענייננו הוא שברקלי מסיק מכך (ומהעקרון שרעיונות הם תמיד פסיביים) שאין באמת חוקי טבע. אין לטבע צורה מסויימת שבו הוא פועל בטבעיות אלא אלוהים מכניס רעיונות לשכל שלנו בצורה עקבית שאנחנו יכולים אחר כך להתבונן בהם ולראות חוקים מסויימים שפועלים בקביעות.

אחת הביקורות האפשריות שברקלי מעלה נגד עצמו היא גרסה של מה שמכונה בעיית הרוע בעולם. אם אלוהים מכניס את הרעיונות שאנחנו חשים ישירות לשכל שלנו, ללא החומר כסיבה לתחושות האלה, למה הוא נותן לנו תחושות רעות, או סבל? ברקלי טוען שהבעיה אינה חזקה יותר נגד שיטתו מאשר נגד כל שיטה שמקבלת את קיום האלוהים ואת קיום הרוע בעולם, כי בין כך ובין כך אלוהים הוא המקור של הרוע, ישירות או בעקיפין, והבעיה אותה בעיה. הפתרון של ברקלי, בקצרה, הוא: חוקי טבע קבועים הם טוב יותר גדול מאשר למנוע צער בכל מקרה שיבוא על האדם. כלומר, אלוהים מעדיף להנהיג את העולם בצורה שנראה חוקים קבועים שפועלים בו, שברוב המקרים הם פועלים לטובה, גם אם בחלק מהמקרים התוצאה לאנשים מסויימים תהיה רעה.

נעבור עתה לתיאוריה האתית של הבישוף. התורה המוסרית שברקלי מציג מיוסדת על אגואיזם. האדם רוצה בטובת עצמו. אם הוא חכם הוא מבין שהסיכוי הכי גדול שיהיה לו טוב הוא אם אלוהים ירצה שיהיה לו טוב. אלוהים, בעל כוח אינסופי, הוא הסיכוי היחיד של האדם לקבל טוב ועונג אינסופי ונצחי. איך האדם צריך לנהוג כדי לקבל טוב מאלוהים? עליו לקבל על עצמו לפעול על פי רצון אלוהים. בהסקה פשוטה נוספת אנו יכולים בקלות לדעת מה (לפחות חלק מ)רצון אלוהים. אלוהים הוא בעל טוב אינסופי, ולכן הוא רוצה כמה שיותר טוב לברואיו. האדם שרוצה לעשות את רצון האלוהים צריך לשאוף לפעול בצורה שתגרום להכי הרבה טוב לכמות הכי גדולה של אנשים. 

הנה בא החלק החשוב: במקום שהאדם ייחשב לפני כל פעולה שהוא עושה איזו פעולה תגרום להכי הרבה טוב, שזה גם קשה מאוד, וגם מועד לכשלון בשל חוסר היכולת של האדם לחשב כל תוצאה של המעשים שלו, צריכים להקבע כמה חוקים קבועים שהאדם יפעל על פיהם והם יגרמו לטוב בעולם. אמנם, במקרים מסויימים ייתכן שפעולה על פי חוקים אלה תגרום לנזק יותר מאשר לטוב, אבל בגלל הקשיים בפעולה ללא חוקים, ובגלל שהחוקים הם לרוב מובילים לטוב, עדיף שיהיו חוקים כאלה מאשר שלא יהיו חוקים כלל. 

עכשיו, הדמיון הוא ברור. בהנהגה האלוהית המוצגת אצל ברקלי, כמו בפעולה המוסרית, ברקלי מבכר את המציאות של חוקים כלליים וקבועים שמובילים לרוב לתוצאות טובות על פני פעולות יותר ספציפיות שהיו יכולים למנוע סבל במקרים מסויימים. לא ראיתי שברקלי מקשר בין השניים במפורש, אבל ניתן לומר שברקלי חושב שהפעילות המוסרית של האדם צריכה להיות דומה לפעילות של אלוהים כלפי יצוריו. איך פעולת האדם יכולה להיות יותר טובה מפעולת אלוהים? אם אלוהים פועל על פי חוקים כלליים שלפעמים גורמים לסבל, כך צריך האדם לפעול בעולם, בלי להניח שהפעולה שלו יכולה להיות מושלמת ולגרום רק לטוב ואף פעם לא לסבל.

יום שישי, 6 ביולי 2012

על ההשתוקקות

בשיטוטי האינטרנטיים המועטים עברתי על הדבר הזה. קודם כל, ניגון יפהפה ומפעם בעומק הלב, לפחות למי שיש לו לב. אבל חשבתי על דברי ההסבר של האדון פרנק הנכבד. ניגונים כאלו הולחנו והושרו בזמנים קשים מאוד למלחינים אותם, ולעם היהודי בכלל. בלחנים מהסוג הזה תמיד חשים סוג של ערגה. ערגה לחופש, ערגה להפסקת הייסורים, ערגה לזמנים קלים ויפים יותר. אפשר לראות את הערגה הזאת כתקווה, שיום אחד החלומות האלו יתגשמו, אולי בביאת המשיח. אבל יש גם משהו בערגה הזאת שיכול לגרום לנו להתאהב בערגה. שכשמגיעים לזמנים הטובים יותר, הבהירים יותר, השמחים יותר, אנחנו מרגישים שאיבדנו משהו. שאיבדנו את הטהרה והזכות של הערגה, את העומק של התקווה. בצורה פרדוקסלית נורא, נראה לי שאני מעדיף את הערגה על פני המימוש. איכשהו במימוש הדברים משהו מתפספס, זה לא יוצא מה שרצינו בימי ההשתוקקות הגדולים.
זו הבעיה שלי עם שמחה. זה לא שעצבות ודיכאון הם יותר טובים, או יותר משמעותיים משמחה. ההשתוקקות שנובעת מהם, הרגש העמוק עד התהום, היא כל כך יותר מלאה, יותר משמעותית, יותר אמיתית, שלידה שמחה פשוטה נראית שטחית וחסרת משמעות. 

יום חמישי, 5 ביולי 2012

על שמחה ועצבות

לאחרונה אני משתדל להיות שמח תמיד, לא לתת לעצבות להכנס לחיי. אני מלווה את עצמי בסיסמאות כמו: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד", "עצבות היא אם כל חטא" ועוד רעיונות דומים מעולם החסידות, הכול במטרה לחיות חיים כסדרם ולא להכנס לדכאון שמתגבר על כל שגרה. אבל כשאני מתחיל לחשוב מדוע בחסידות מדגישים כל כך את רעיון השמחה, אני מתחיל לפקפק בהצדקה של רעיון זה. נראה לי פתאום שעיקר העניין להיות בשמחה זה כדי לשמור על שגרה, לא לשבור את הקופסא יותר מדי. אם האדם נכנס לעצבות, עולות בו ספקות, לגבי החיים שהוא מנהל, לגבי הדרך שבו הוא הולך, לגבי הרצונות שלו וכו' וכו'. השמחה היא חשובה כדי שלא נערער על הסדר ההלכתי-חברתי, כדי שנלך על פי "רצון ה'" בלי חכמות, בלי ספקות, עם שגרה ברורה ויציבה.

כל זה יכול היה להיות בסדר גמור, אם השגרה הזו היתה מייצרת עולם טוב. אבל נראה ששגרה דווקא עושה ההיפך, היא מרגילה את האדם למצב הקיים כדי שלא ינסה לשנות אותה. היא הופכת את היחס שלו לקב"ה ל"מצות אנשים מלומדה", יחס שהוא כלל לא יחס, אלא פשוט מעשה ריק ממחשבה. המלנכוליה מוסיפה עמקות מסויימת, מוסיפה מחשבה אמיתית, שאני לא מצליח למצוא בשמחה פשוטה. היא מוסיפה את חוסר הסיפוק מהמצב הנוכחי, הרצון לשנות אותו לטובה. אם אנחנו רוצים שהעולם ישתפר על פני מה שהוא כיום, עלינו לקבל בשמחה את העצבות, להכנס לתוכה ולהתחבר איתה. 

יום שלישי, 22 במאי 2012

היש בורא לבורא?

בואו נניח לפנינו לרגע טיעון לטובת הרעיון שיש בורא לעולם. זה לא משנה איזה טיעון, מתוחכם יותר או פחות. המבנה של סוג  מסויים של טיעון נגד הוא: אם נקבל את הטיעון לטובת בורא לעולם, אזי אותו טיעון ממש יכול לשמש אותנו כדי לומר שאותו בורא הוא גם כן ברוא. לרוב, התגובה של מאמינים דתיים היא להירתע מתוצאה כזו, ולנסות למצוא סיבה למה הבורא הוא נצחי ולא דרוש שיהיה לו בורא. התגובה כנגד היא שהנימוק לאי-בריאותו של הבורא אינן מספקות, ואם אנחנו סתם ככה מפסיקים ואומרים שאין לבורא בורא, למה שלא נפסיק שלב קודם ונאמר שאין לעולם בורא.
כל זה ידוע ומוכר, אך לאחרונה עלה במוחי רעיון. למה להירתע מהרעיון שלבורא העולם יש בורא? אם יש סיבה טובה לחשוב שלבורא העולם יש בורא, ואם מאותן סיבות אנחנו נסיק של בורא העולם יש בורא, למה שלא נקבל את זה? כמובן, בהנחה שהנימוקים טובים לכל שלב כאן אנחנו מגיעים לשרשרת אינסופית של בוראים, כאשר כל אחד נברא על ידי הבורא שמעליו ובורא את מה במתחתיו. אם נקבל את הרעיון היפהפה, אם קצת משונה, הזה, אנחנו מיד רואים שהצלחנו להפיח משמעות חדשה במילה "אלוהים". במערכת החדשה, אלוהים הוא לא אחר מאשר אותה שרשרת בריאה אינסופית. רעיון זה גם גורם למושג של אינסופיותו של אלוהים להתבהר. הרי, על פי כל הנ"ל, האינסופיות של אלוהים היא בדיוק האינסופית של שרשרת הבריאה הסיבתית.
אינני חושב שמה שכתבתי פה הוא רעיון חדש באמת. אני חושב שהוא דומה מאוד לתמונת הבריאה של קבלת האר"י, למרות שאינני יכול להיכנס לפרטים להסביר או להוכיח את זה.

יום שלישי, 8 במאי 2012

"המדע של זמנם"

אני רוצה לקבול. כן, גם בכללי, אבל גם על משהו ספציפי. אני רוצה לקבול על הביטוי "המדע של זמנם" וכל הדומים לו. אני אתן קצת הקשר קודם לאלה מאיתנו שאין חלק מהברנז'ה. הביטוי הזה נמצא הרבה בשימוש בדיונים על דת ומדע, וספציפית עעלל סתירות בין דברי חז"ל לתגליות מדעיות מהמאות השנים האחרונות. המשתמשים בביטוי זה הם אנשים חכמים וטובים בדרך כלל שלא נתפסו להזיה שכל דברי חז"ל הם קדושים ונכונים מילולית ב100 אחוז ומצד שני, לא רוצים לזלזל ולבטל את דבריהם של חכמים שהם מכבדים ואפילו חיים על פיהם. לכן, הם מתרצים סתירות בין דברי חז"ל ומדע מודרני בצורה פשוטה: חז"ל טעו. מדוע חז"לנו הקדושים והטהורים טעו? כי אמנם הם קדושים וטהורים (לפחות חלקם), אבל הם הסתמכו על מדע בן-זמנם, והם אינם אלים כל-יודעים.

לכאורה תירוץ קל ונכון, רק שלי אישית יש איתו בעיה קטנה. בתקופת חז"ל לא היה מדע. מדע כפי שאנחנו מכירים אותו היום, כלומר, אישוש או הפרכת תיאוריות על ידי ניסויים אמפיריים ובניית גופי ידע על סמך תיאוריות שאוששו, קיים פחות או יותר רק מאז המאה ה-16. לפני כן, למילה "מדע" היתה משמעות קצת אחרת, כפי שכל בן אדם שפותח את ספר המדע של הרמב"ם יכול לראות. בתנ"ך ובחז"ל "מדע" (כשמשתמשים במילה) היא לא יותר מאשר מילה נרדפת לחכמה. אולי היו להם אמונות, אולי היו להם אומנויות, אבל להגיד שהיה להם מדע נראה לי כטעות ביסודה.

אך אולי יבואו אלה ויגידו: "מה זה משנה? מדע, לא מדע. חז"ל האמינו בדברים שהיום אנחנו יודעים שהם לא נכונים, זה משנה מה אנחנו קוראים לזה? מצידי תקרא לזה שישליק, זה נשאר אותו דבר!" ובכן, נראה לי שלוּ היו באים ואומרים את זה, הם היו צודקים. אז הנה ישבתי ובזבזתי את הזמן שלי. אבל לפחות לא בזבזתי את הזמן שלכם, כי אתם לא קראתם את זה.

ובכל זאת, אולי יש סיבה אמיתית לא לרצות להשתמש בביטוי "המדע של זמנם". הביטוי הזה בא לעשות בעיקר שתי דברים 1. להגיד שחז"ל באמת טעו ו2. לא להוריד מכבודם על כך שהם טעו, הרי הסתמכו על ידע שנחשב אז לנכון. אבל יש עוד דבר שקורה כמשתמשים בביטוי הזה. השימוש בו רומז שגם אנחנו דבוקים למדע של זמננו, ללא יכולת של ביקורת עליו. יחס כזה למדע (וגם לדת) הוא נפוץ בדיונים על דת ומדע, שבהם מציבים שתי מערכות שלמות וברורות זו כנגד זו ומנסים לפתור את הסתירות ביניהם איכשהו, אם על ידי שלילה מוחלטת של אחת מהן, אם על ידי איזשהו יחס מורכב בין שתיהן. אבל תפיסה כזו של מדע (ודת) היא מוטעית. אין היום, ומעולם לא היה באמת, גוף ידע שלם, קבוע ונצחי, שהוא נכון בלי שום ספק, או אפילו בלי קצת ספק. הידע המדעי שלנו, והתובנות הדתיות שלנו, הם כל הזמן במצב של הערכה מחדש, פרשנות מחדש, שינוי וחידוש. כל התייחסות רצינית ליחס בין דת ומדע חייב לכלול הבנה אמיתית של המהות של דת ומדע ולא הצבה של אחד מהם כמשהו מוחלט ונכון אל מול האחר כמשהו גמיש או שטותי. 

יום ראשון, 29 באפריל 2012

דבר תורה - פרשת אחרי מות-קדושים

בשבת האחרונה קראנו את הפרק השלישי בפרקי אבות. הפרק מתחיל במימרא של עקביא בן מהללאל: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת - מטיפה סרוחה. לאון אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא."

הרמב"ם ורבינו יונה מפרשים שמדובר כאן בשלוש מחשבות נפרדות שכל אחת מהן פועלת על רגש אחר לעודד את האדם שלא לחטוא. כאשר האדם זוכר מאין הוא בא הוא מתמלא בענווה ומתרחק ממידות רעות כמו גאווה וכעס המובילות את האדם לחטוא. כאשר הוא חושב לאן הוא הולך הוא מבין שחיים אלו ארעיים ועדיף לנצל אותם לדברים חשובים כמו מצוות, ולא להבלים. וכאשר האדם חושב על כך שהוא עתיד לעמוד בדין לפני הקב"ה הוא ירא ומתבושש ונמנע מלחטוא, מתוך יראת ה' והבנת ערך וחשיבות המצוות.

אבל הבעיה בפרשנות זו היא ההפרדה שהיא יוצרת בין שלושת הדברים והפעולה הנפרדת של כל אחד מהם בנפש האדם. אני רוצה להציע פרשנות אלטרנטיבית שרואה את שלושת הדברים כמכלול שפועל כאחד לגרום לאדם לרצות להתרחק מעבירות.

כשאני קורא את המשנה הזו אני מרגיש אי-נוחות מסויימת. הפער בין הטיפה הסרוחה ומקום העפר והרימה בכל גועליותם ושפלותם לבין מלך מלכי המלכים בכל הדרו הוא כה גדול שנראה כמעט כחילול הקודש לשים אותם יחד באותו תפקיד. תחושה זו מועצמת כאשר אנו חושבים על האלטרנטיבות האפשריות לבחירת שלושת הדברים. יכולנו להציג בכל אחד מהם דבר בזוי ומאיים אם רק נחליף את הקב"ה בגיהנום. במקום עצם הדין לפני הקב"ה יכולנו להזכיר את האפשרות של הפסד בדין והתוצאה המזעזעת הנובעת מכך. כמו כן, יכולנו להציג את שלושת המחשבות כמחשבות על דברים נשגבים שמזכירות לאדם את חשיבותו ומזכירות לו לא לקלקל את הרוממות הזו עם חטאים שפלים. יכולנו לדבר על נשמת האדם שבאה ממקור עליון ועתידה לחזור אליו, ולא גוף האדם השפל. שני אפשרויות אלו ראינו מבוטאות בהשקפות של ישיבות נוברדוק וסלבודקה, בהתאמה. מדוע, אם-כן, בחר עקביא בן מהללאל דווקא להציג את המחשבה השלישית כמנוגדת לשתי הראשונות?

לכן נראה לי לומר שדווקא לתחושה זו כיוון התנא הקדוש. הוא אומר לנו להסתכל בשלושת הדברים האלו יחד ותחושת האי-נוחות שנובעת מהצבת שפלות האדם כנגד נשגבות השופט מרחיקה את האדם מן העבירה. דווקא הפער בין הזוהמא המהותית לחיי האדם לבין המעמד אליו החיים שלו שואפים הוא שמעודד את האדם להתעלות על חייו הגשמיים השפלים אל כיוון הרוח, שיהיה ראוי לעמוד לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. 

יום חמישי, 26 באפריל 2012

מחשבה

דואה על כל, בתוך הכול,
דרך טבע, זמן וחלל,
כספינה על מים נעים,
מסע הנשמה—לא חיים בלבד,
מוות, מיתות רבות אני משורר.

(וולט ויטמן, 1871)

לו


לו היו דברים
ואנשים
ומקומות

לו היו השמים כצבע הלב
והארץ גועשת כלפיה

לו היה הים שוטף את הכול
ומתחיל מחדש

לו הבית היה מבחוץ ובפנים
והלב לו משכן

לו...לו...לו...

לו ראיתי אורם של עיני תינוקות
ומלאתי בו את עולמי

לו נתתי קולי בבכי
בגעיה, בנהיה, בגעגועים

לו ראינו זה את זה וידענו
ללא מילים, ללא מסר

לו ישבנו יחד ודיברנו
לו נשכבנו זה על זו
לו גמרנו הלל בפינו
לו נפתחנו - לו נקראנו
לו פישטנו - התפשטנו
לו הכול ייגמר כהתחלו

לו...לו...לו...

יום רביעי, 18 באפריל 2012

על היאוש

תחושת היאוש הבלתי נלאית. לעתים היא נסוגה, לעתים מתפרצת, אך תמיד שם, תמיד בפוטנציאל אם לא בפועל. כשהיא עולה וגואשת ומציפה, אין דבר היכול לעמוד לנגדה. ואף כשהיא נרגעת תמיד נשארת ההרגשה, שאוטוטו והיא מתעוררת שוב, וכובשת, כמקודם, את כל חלל המחשבה. הייתי רוצה לדעת איך מתמודדים איתה, איך גורמים לה להיעלם, אבל קודם אני רוצה להבין אותה, לצלול לתוכה, לראות כל צד ושעל שלה, כל סמטה חצי-מוארת, אני רוצה לראות מאין היא שואבת, ולאן היא שואפת. אני רוצה לחוש את החיות שבשחור, את האמת שבשליליות. אמרו לי פעם, ואולי פעמיים, שהכול טוב, שהקדוש ברוך הוא מסובב את העולם, ויש עניין שיתהפך הכול לטובה. אני כבר מזמן לא מקשיב לאנשים כאלה, סוגדי שטן. אני רואה את האלוהים באמת, את לבו האפל, את רצונו האיום, את בריאתו המגושמת ומכבידה.
אני רוצה להתגבר על היאוש הזה. אני רוצה להתחבר אל אלוהי האור, אלוהי האינסוף, אלוהי המרחבים והשמחה. אבל אני רוצה להעמיק אל תוך הלילה, כשאין עוד אחרים בסביבה. אני רוצה להרגיש את הקיום שלי, לא את האינות המושלמת. האם ניתן לגשר בין שתי תחושות אלו, לחברם כאחד? לקבל את העמקות, את החיות, ויחד עם זאת את השדות הרחבים של עולם התוהו? או שהן לעד ישארו מנוגדים, במלחמה נצחית, בין אור המוות ושחור החיים, בין חיי היחידניים והקיום האובייקטיבי, הכובש?


יום ראשון, 15 באפריל 2012

סיפור משמים

"...אז מה קרה?" היא שאלה אותו.
"את חייבת לשאול את זה ככה?" הוא ענה.
"תשמע, אתה מתנהג מוזר - אתה לא יכול להתכחש לזה."
"אני יכול להתכחש לכל מה שאני רוצה."
"אתה חושב שזה כדאי?"
הוא שתק. בשתיקה היה משהו מדבק והיא ישבה ושתקה לצידו. הם ישבו והתעמקו בשתיקתם, כאילו סוד החיים היה טמון בה. כל רגע שעבר הרגיש כמו דלת נוספת שנפתחת ומגלה את האוצרות המוסתרים מאחוריה. ופתאום, בשיא השתיקה, לפני שער ההוד וההדר:
"את יודעת..." הוא אמר, "אפשר לראות הרבה כוכבים הלילה...כלומר, יותר מבדרך כלל."
"הנה!" הוא הצביע, "אפשר לראות את הדובה הגדולה, והקטנה, ואת כל אוריון..."
היא הביטה בו, והוא היה מודע לזה. הוא ניסה להתנער מהתחושה הזו, להתנהג כאילו היא רק עוד בן אדם, לא שום דבר מיוחד. היא סובבה את ראשה ועקבה אחרי האצבע שלו - אחרי הציורים השמימיים שהוא ניסה לשרטט.
נמאס לו מלהסתכל על השמים, אז הוא הסתכל עליה. הם הסתכלו זה על זו למשך דקה, עד ש...
"אני יכול לגעת לך בפנים?" המלים נפלטו לו לפני שהוא הספיק לחשוב עליהם, אבל הוא לא הרגיש את תחושת החרטה שהוא כל כך התרגל להרגיש בזמן שהוא מדבר. זה סימן טוב, הוא חשב.
"אם אתה רוצה." היא אמרה. הוא הופתע והתחושה שיתקה אותו, אך היא עברה לאחר כמה רגעים. הוא הרים את אצבעו והעביר לה על הפנים. הוא עבר על כל פניה, על האף והעיניים, הגבות והסנטר, ברכות ובעדינות, כאילו הוא שוב משרטט את הציורים השמימיים שלו. למעלה - למטה. האצבע שלו עברה בעדינות על כל הפרצוף שלה, מוודא שהוא לא מפספס אף לא נקודה אחת. היה נדמה כאילו הוא מנסה להבין, להעריך, את צורת הנפש שלה.
"אתה בא?" היא אמרה כשהוא סיים, תוך כדי שהיא קמה והולכת לכיוון הבניין.
"יש לי ברירה?" הוא שאל, אבל הוא לא ציפה לתשובה.
הם צעדו בשקט עד המעלית, ומדי פעם העיפו מבט זה על זו. כשהמעלית סוף סוף הגיעה, רק היא נכנסה. "אתה לא נכנס?" היא שאלה.
"לא. אני תמיד מעדיף מדרגות. ככה אני לא מרגיש כמו עצלן שמן...אני אוהב אותך."
"אני יודעת."
"אז לא, אה?"
הוא עוד הספיק לראות אותה מנענעת את ראשה בשלילה לפני שדלתות המעלית נסגרו. כשהוא נכנס לחדרו הוא מיד שכב במטתו. הוא נשאר באותה תנוחה שעתיים-שלוש עד שהצליח להירדם. היום למחרת היה יום רגיל לחלוטין.

יום רביעי, 4 באפריל 2012

To the Woman I once knew


I've used you
in the worst of all possible ways
I've used you as my tool
to grow, to feel
to understand and create
to experience
what I couldn't alone.

I've stripped you
I've undressed you to your barest bones
and from your marrow's juice
I sucked
my poems.

I wish I could return it
turn it all back to you
to them
to those, who unknowingly
have been cheated.

I wish I could make amends
buy a flower
or some chocolate
and rejoice in nothingness
in sweet oblivion

I hope it will hurt me
more than it could ever hurt you
for the evil burn in hell,
but the exploiters -
for them reserved is the infinite;
the purity of lack,
the soulless soul of God
the pit – bottomless and wide
ever-sinking in the mire of their own demise.


יום חמישי, 29 במרץ 2012

beyond the pale


Don't speak to me directly
let my purity speak for me

don't bombard me with images
of you and me
or me or you
or anyone
or anything
all I see is One
all I see is the pure that flows beneath.

I never could love you,
you were much to profane.
you filled me with rage
and contempt

I never could look beyond you,
beyond your form – your lustre
constantly looking at nothing else.

never could,
never will.
might, but unlikely.
I'm much too busy
counting that which still remains.
weighing and comparing.
cut off – shut out,
inside those thoughts – the ones you tried,
but couldn't,
understand.

יום שבת, 17 במרץ 2012

תרגיל בדמיון


אתה מהלך במדבר. מסביבך לכל כיוון יש חול. חול על גבי חול. במרחק נראים כמה גבעות סלעיות, אבל החול גובר על הכל. השמש מלהיטה את האזור, אבל אתה מאובזר היטב. יש לך כובע ומשקפי שמש, ומים לרוב. חם לך, אבל אינך סובל. אתה הולך והולך, אבל ההליכה מרגיעה אותך, נותנת לך זמן להתרחק מהכול ולחשוב. בהליכתך אתה רואה מרחוק נווה מדבר, תמונה כמעט קריקטורית של עצי דקל באמצע שום מקום. אתה מתקרב ומצפה לראות מים בין עצי הדקל, אך במקום זאת יש ערמות על גבי ערמות של ספרים. ספרים ודפים בערמות מסודרות, ואתה מבין מה תפקידם. אתה מבין שהעצים כאן אינם חיים על מים, אלא על מילים, על אינפורמציה דחוסה. אתה רואה במחשבתך את היניקה, את העצים ששואבים כתב מתוך הקרקע, ובכך מקיימים את עצמם באזור דל צמחייה ויבש. אתה מסתכל עוד, והפעם מודע לבעיה. אתה שומע את קולות הזעקה ממתחת לערמות, של יצור חי, פרעי. אתה מסתכל ומנסה לזהותו, זאב? אריה? אולי דוב? או שמא...לא...אין זו חיה כלל. זוהו יצור ערטילאי, ללא צורה ברורה או קול ברור, ללא צבע קבוע. הוא משתנה ומתחלף, אך תמיד נמצא באותו אי זיהוי, אותה אמביוולנטיות. אתה מבין שעליך לשחררה. אתה מתחיל להפיל את הספרים מהערמות המסודרות, בניסיון לשחרר את החופשי אל החופש. אתה הורס את המבנה, בידיעה ברורה שהריסה זו תוביל להרס כל הנווה, להשמדת מקור החיים של העצים, לחיזוק והנצחת המדבר הזהוב, האינסופי. אך כל מחשבות אלו זניחות בשיקול דעתך, אתה ממשיך את ההרס, אתה שואף אל החופש המוחלט. ופתאום, הכול נגמר. הספרים שוכבים הפוכים ופתוחים על החול המכלה, וחיית השעבוד שוחררה. מה שנראה קודם כחסר צורה, כמעבר להגדרה, מופיע כעת בכל הדרתו, כעין פיל, כעין לאמה, כעין גמל מפלצתי. אתה רואה אותו ויודע שהוא תשועתך, שהוא מטרתך האמיתית. הוא מביט עליך באהבה ובאחווה, במבט שאומר: “אתה ששחררתני, אתה אדוני! החופש שלי הוא השעבוד תחת עולך!” אתה עולה עליו ומתחיל לרכב. מעלה מעלה הוא עולה, טס במעוף הכנף, הלאה אל השמים. ומאחורה העצים כלים ומתים, הירוק הופך לחום, ומחום לצהוב, וחלקת הבלבול, הדחיסה, והלחץ הולך ומתמזג לתוך האינסוף המוחלט

יום שבת, 11 בפברואר 2012

שנאת אדם ואהבה

אין אתה אומר ששבעת בני אדם אלא אם כן אין אתה יכול לעכלם עוד, ואף-על-פי-כן כרסך מלאה אותם. שנאת-אדם היא תוצאה מאהבת-אדם תאוותנית מדי ו"זלילת אדם" - אך מי זה ציווה עליך לבלוע בני-אדם כמו צדפים, האמלט נסיכי?

(המדע העליז, 167)

יום ראשון, 5 בפברואר 2012

הגיע זמן ציטוט

"האינסופי" החדש שלנו. - עד היכן מגיע אופיו הפרספקטיבי של הקיום! או שמא יש לו בכלל אופי אחר כלשהו מעבר מזה, האם קיום ללא פירוש, ללא "טעם", אינו הופך להיות הבל, או מאידך, שמא כל קיום הוא במהותו קיום פ ר ש נ י - דבר זה, בצדק לא תיפול בו הכרעה, אף לא על ידי ניתוח חמור ביותר, ומבחן עצמי מדוייק ומצפוני ביותר של האינטלקט: מכיוון שהאינטלקט האנושי בשום פנים אינו יכול בעת מעשה ניתוח זה, לראות את עצמו שלא מבעד לצורות הפרספקטיביות שלו עצמו, ו ר ק בתוכן יראה את עצמו. אין אנו יכולים להביט מעבר לפינת עצמנו. סקרנות ללא תקוה היא, לרצות לדעת, אלו סוגים אחרים של אינטלקט ואלו פרספקטיבות אחרות בגדר ה א פ ש ר הם: למשל, הבגדר האפשר הם יצורים כלשהם, שהזמן ייתפש להם אחורנית, או בסירוגין קדימה ואחורנית (מה שהיה מחייב כיוון אחר של חיים ומושג אחר של סיבה ומסובב). אך סבור אני שכיום התרחקנו לפחות מזה חוסר-הענווה המגוחך, להצהיר מתוך פינתנו אנו, שרק הפרספקטיבות אשר מזו הפינה מ ו ת ר ו ת הן. אדרבא, העולם חזר להיות לנו "אינסופי": במידה שאין ביכולתנו לדחות את האפשרות שהוא מ כ י ל  א י נ ס ו ף של פ י ר ו ש י ם. ושוב תוקף אותנו הזעזוע הגדול - אך מי יש לו חשק עוד, תכף ומיד גם לשוב ולהאלֵהַ לפי הדרך הישנה ענק זה של עולם בלתי-נודע? או שמא מכאן ואילך לסגוד ל מ ה שבלתי-נודע, בבחינת מ י שבלתי-נודע? הה, רבות מדי הן האפשרויות ה ב ל ת י-א ל ו ה י ו ת של הפרשנות הכלולות בתוך הבלתי-נודע ההוא, דהיינו, שדיות, טפשות, אווילות שבפרשנות - ואף זו פרשנותנו האנושית, האנושית למדי, זו הידועה לנו...

(פרידריך ניטשה, המדע העליז, פסקה 374)

יום שלישי, 10 בינואר 2012

רץ מנקודה לנקודה

אני זה בהחלט לא אתה...
האדם, העולם
בעין אחת
רואה

מנקודה לנקודה
אין קפיצה

ראיתי אתמול חבורת נערים משחקים
והם לא ראוני
רק כעסוני בהבליהם

איך עוד אבקר?
איך עוד אוכיח?
איככה אוכל לדעת?!

כשביקשתי מקום
ביקשתי מקומו של עולם
ולא מקומו של אדם

כשבקשתי גדוּלה
בקשתי להברא בו
ולא בצלמו

וכבוד ותפארת
ונצח והוד
כל אלו כאין...
באשר אני עוד רואה בעין

...זה גם בהחלט לא פוסט-מודרני...
האמת שלי, האמת שלך
האמת של שנינו
של אמי, של אבי,
של מורַי ורבותַי
של ריבון העולמים.

והיכן היא?
והיכן הרוח השואלת:
"אַיֵּכָּה?"

...וגם לא כל כך קיים
ועם כל זה, היכן אני?
איני רואני
בין אבק הדרכים וקולות המתווכחים

בחדר הקטן
מול השולחן
לאור הנר
הספר פתוח
והיד עוד נטויה

יום שני, 9 בינואר 2012

האמונה המודרנית. מוצדקת?

"בקדמיתא בימא בההוא חֹמר. בפורקנא בתריתא כֹלא בימא דאוריתא. מטה דילה דקרע בה ימא דא קולמוס. בגין לעלה אתגליא זרוע ה' דאתמר בה "וזרוע ה' על מי נגלתה" (ישעיה נ"ג, א)." (תיקוני זוהר, תיקון כ"א)


ובתרגום חופשי שלי:
בגאולה הראשונה הקריעה הייתה בים החומרי. בגאולה האחרונה כולה בים התורה. המטה שלו שקרע בו את הים הוא קולמוס, משום שעליו מתגלה זרוע ה' שנאמר בו "וזרוע ה' על מי נגלתה".

למיטב הבנתי, הרעיון המרכזי שמובא בפסקה זו הוא שהגאולה האחרונה היא גאולה של הרוח. כלומר, בגאולה האחרונה המלחמה לא תהיה מלחמה נגד אנשים, אלא מלחמה נגד הרוע שבפנים. בגאולה הזו לא יהיו ניסים גלויים, ולא יהיו מאורעות יוצאי דופן, כל כולה תתרחש השכל, בנפש. כמו כן, במקום המטה של משה שאיתו נעשו הניסים ביציאת מצרים, באחרית הימים הכלי יהיה קולמוס. מה בדיוק אמור לשמש הקולמוס, לא לגמרי ברור לי. ייתכן שהשימוש הוא להפיץ את התורה ברבים, ייתכן שהשימוש הוא כתיבה אישית, כעין שירה שהיא חלק מהמאבק הנפשי ברוע. אני מניח שיש עוד אפשרויות ואשמח לשמוע עוד הצעות בעניין.

אני מרגיש שהרעיון הזה מאוד מדבר אלי, וזה קצת מדאיג אותי, למען האמת. הרי הסיבה שזה מדבר אלי זה לא כי אני מרגיש שזה משקף את עומק התורה באמת, אלא שזה מתאים לדעות שלי. הרי אני לא מאמין בניסים, ולא בהתערבות אלוהים בטבע ובעולם, למרות שאני לא בטוח אם יש לי סיבה מספיק טובה לחשוב כך, ואני אוהב את דברי הזוהר כי הם מתאימים לאמונתי. ובכללי, היום יש הרבה אנשים שלא ממש מאמינים בדברים דתיים מסויימים, לרוב בלי הרבה הצדקה, אבל הם רוצים שלמושגים היהודיים יהיה משמעות עבורם, אז הם מפרשים אותם מחדש בצורה שמתאימה יותר לאמונתם. השאלה שלי היא: האם זה מוצדק לפרש מחדש רעיונות דתיים כדי שיתאימו לרעיונות אחרים שאנחנו במקרה חושבים אותם. אני לא מאמין שרוב האנשים באמת חשבו לעומק והשתכנעו שאין ניסים, הם פשוט לא מאמינים או הפסיקו להאמין מסיבות מסיבות שונות.

האם באמת אנחנו מוצדקים בפירוש מחדש של רעיונות דתיים כדי ש"יתאימו" יותר לעידן המודרני, או שאם אנחנו רוצים באמת להיות יהודים, ובאמת להיות דתיים, אנחנו צריכים להתכופף בפני האמונות הישנות, גם אם קשה לנו לקבלם?

לא יודע. מה אתם חושבים?

יום חמישי, 5 בינואר 2012

על השמרנות האמריקאית

לאחרונה שוטטתי קצת ומצאתי את הביקורת הספרותית הזו. הביקורת היא על ספר שעוסק בשמרנות בפוליטיקה. נראה שעיקר טענת הספר היא שהעובדה שרוב הפוליטיקאים שמגדירים את עצמם כ"שמרנים" הם בעצם ריאקציונרים, היא עובדה מאז שאנשים התחילו להגדיר את עצמם כשמרנים. אני חייב לומר שכבר כמה זמן שמתי לב לכך שבפוליטיקה האמריקאית יש הרבה אנשים שמגדירים את עצמם כשמרנים, כשהם בעצם משהו אחר. הרי שמרנות כוונתה הרצון ששום דבר לא ישתנה, בדרך כלל מתוך מחשבה שכל שינוי יכול להיות רק לרעה, בעוד שבפועל האנשים שקוראים לעצמם שמרנים בפוליטיקה רוצים שינוי בהרבה מאוד תחומים ומנסים לחזור לאיזה עבר יותר אידיאלי, שזה פחות או יותר ההגדרה של ריאקציונר.

זה לא ממש קשור אלינו בישראל, שבו השימוש ב"שמרן" כמגדיר פוליטי לא ממש קיים, אבל אם מעניין אתכם פוליטיקה אמרקאית (ואני חושב שבהתחשב במעמד העולמי של ארה"ב, כל אדם צריך להתעניין קצת), לכו תקראו את זה בעצמכם.

אך בסופו של דבר צריך לשאול, למאי נפקא מינה? מה אכפת לי איך הם קוראים לעצמם? הדעות שלהם ברורות, מה זה משנה אם אני קורא להם ריאקציונרים, שמרנים, או בננות?
כלומר, השאלות האלו הן מעניינות לשונית, פילוסופית, פסיכולוגית, אבל האם יש להם השלכות ממשיות בפולטיקה? האם העובדה שמישהו קורא לעצמו בשם שהוא לא נכון משפיעה על הפעילות הפוליטית שלו? ואף יותר, האם העובדה שאנחנו, הציבור, מכירים בכך שזה מה שהוא עושה משפיעה על הפוליטיקה איכשהו?

אני משאיר שאלה זו לעכשיו בסימן שאלה, וכמובן אשמח לתגובות. רק אומר שאם יש השפעה של ההבנה של ההגדרות לעומת הדעות האמיתיות, אני חושב שבארצנו בנפלאה היא תהיה הרבה יותר משמעותית מאשר בארה"ב. הסיבה לכך היא שכאן אנחנו מרבים להשתמש בצורה לא-אחראית במילים. כלומר, אנחנו לא משתמשים במילים על פי המשמעות שלהן, אנחנו משתמשים בהן כדי לסמן קבוצות פוליטיות שונות במדינה. אם באמת נחשוב לעומק על מה שהמגדירים הפוליטיים שלנו אומרים, ונתחיל להשתמש במילים שיש קורלציה אמיתית בינן לבין המציאות, אולי נבין יותר טוב מי נגד מי ומה בדיוק קורה כאן.

ואולי...לא.

יום שני, 2 בינואר 2012

על השפע האלוהי

היום אכתוב קצת על הרעיון של השפע האלוהי, סיבות לחשוב שקיים דבר כזה, סיבות לפקפק שקיים דבר כזה, ומה זה בעצם אומר.

המושג של שפע אלוהי מתאר תנועה של "אנרגיה" רוחנית מהאינסוף ה"עליון", שהוא הרוחניות המוחלטת, ועד לגשמי המוחלט, הוא העולם השפל הזה שלנו. הרעיון מנסה לענות על כמה בעיות שונות. הבעיה הראשונה היא למה קיים משהו בכלל? למה אין רק ריק אחד גדול? התשובה הניתנת היא שיש קיום שהוא מוכרח המציאות, שהוא מה שמכונה האינסוף ברוך הוא, והוא מעל לכל תיאור ותפיסה לגמרי. האינסוף, כמו בתאיזם רגיל, ברא את העולם, אך מושג השפע מוסיף עוד תחכום. האינסוף לא ברא את העולם כדבר נפרד ממנו, אלא האציל אותו מתוך עצמו בירידה מרמות יותר ויותר רוחניות ואינסופיות לרמות יותר ויותר גשמיות וסופיות, עד שהגיע לברוא את העולם הרוחני שאנו חיים בו והעולם הגשמי אותו אנו רואים. הקיום של כל הדברים האלה מבוסס על הזרימה המתמדת של שפע, או רצון בריאה, מהאינסוף, ואם לרגע ייפסק רצון זה, הכול ישוב אל האין.

מושג השפע גם בא לתת הסבר לתופעה של חוויות מיסטיות ונבואיות. חוויות אלו מתוארות כמקרה של השפעת שפע רב על האדם מהרגיל, והתקרבות שלו אל האינסוף יותר מהמצב הרגיל בו הוא נמצא לרוב. בעצם מושג השפע בא לפרש כל קשר בין האינסוף לבין העולם הסופי כהשראה של ברכה עליונה מטה על העולם, העם, או האינדיבידואל. שכר ועונש, בפרט, מוסבר כהשראה יתירה או כהפסקת השראת השפע, בהתאם. אני לא יודע אם זו התפיסה היחידה של שפע שקיימת במקורות, אבל זו התפיסה השגרתית כפי שאני רואה ומבין אותה.

נוכל לשאול, אמנם אני מבין מה הוא מסביר או מה הוא גורם, אבל מה הוא בעצם ה"שפע" הזה? זו, אני חושב, היא הנקודה הכי יפה בכל הסיפור הזה. אני חושב שלא ניתן להסביר מהו שפע, אלא רק לראות אותו בהשפעות שלו בעולם ובנפש. יש אנשים שאוהבים להשתמש בביטוי "אנרגיה" או "אנרגיה רוחנית" כדי לתאר מהו בעצם שפע, אך זה אינו עוזר מאחת משתי בחינות. או שזה מצייר בראש שלנו תמונה של השפע כאיזה סוג של ברק או זרימה או משהו, שגם אם הוא מועיל כמטפורה, הוא רחוק מלתאר את הדבר כפי שהוא. או שזה לא נותן לנו שום פרט מידע נוסף, כי המושג אנרגיה הוא לא פחות מעורפל ממושג השפע. אני, אישית, מעדיף דווקא לחשוב על השפע כסוג של כוח מוסתר, שאיננו יכולים לחוות אותו ישירות אלא רק דרך ההשפעות שלו. רעיון זה מציב את השפע ככוח שפועל מאחורי המציאות, שאפשר לראות את נוכחותו רק בעקיפין, בדומה לתפיסות אלוהות נפוצות.

עכשיו אני מגיע לשאלה המתבקשת לשאלה: שפע, יש בכלל דבר כזה? ובכן, אני אישית אוהב את הרעיון של כוח בלתי ניתן להשגה ישירות שמשפיע באופן ישיר על המציאות הגשמית והרוחנית בה אנו חיים. אבל, אני חושב שהתפיסה שמדובר בסופו של דבר בכוח אחד ויחיד, דבר שהוא מוכרח בתפיסה המונותאיסטית, היא בכלל לא מוכרחת. אני לא רואה שום הכרח בדבר, ונמשך הרבה יותר לרעיון שיש כוחות רבים שפועלים עלינו ללא אף צל של ידיעתנו בהם, במיוחד בהפרדה בין כוחות בנפשנו אנו, כוחות שפועלים בטבע, וכוחות שאנשים פועלים זה על זה. כמובן, השאלה עצמה היא בעייתית מלכתחילה. כי אם אני מניח שהשפע הוא מעבר לכל השגה שלי כאדם, אז אין לי שום קריטריון שאני יכול להשתמש בו כדי לדעת אם דבר כזה קיים או לא. אין לי ברירה אלא להשאר בעמדה של חוסר ידיעה.

כמובן שהמדעים השונים, ואפילו מדעי רוח שונים, חרטו על דגלם את הגילוי של אותם כוחות נסתרים ולא ידועים והבנתם, אבל לא נוכל אי פעם להיות בטוחים שגילינו הכול והבנו אותו בצורה נכונה, כך שנהיה שנדע בודאות שאין איזה כוח או כוחות שעוד נמצאים במסתור, ומשפיעים בסודיות על כל מעשינו ומחשבותינו.