יום שבת, 17 במרץ 2012

תרגיל בדמיון


אתה מהלך במדבר. מסביבך לכל כיוון יש חול. חול על גבי חול. במרחק נראים כמה גבעות סלעיות, אבל החול גובר על הכל. השמש מלהיטה את האזור, אבל אתה מאובזר היטב. יש לך כובע ומשקפי שמש, ומים לרוב. חם לך, אבל אינך סובל. אתה הולך והולך, אבל ההליכה מרגיעה אותך, נותנת לך זמן להתרחק מהכול ולחשוב. בהליכתך אתה רואה מרחוק נווה מדבר, תמונה כמעט קריקטורית של עצי דקל באמצע שום מקום. אתה מתקרב ומצפה לראות מים בין עצי הדקל, אך במקום זאת יש ערמות על גבי ערמות של ספרים. ספרים ודפים בערמות מסודרות, ואתה מבין מה תפקידם. אתה מבין שהעצים כאן אינם חיים על מים, אלא על מילים, על אינפורמציה דחוסה. אתה רואה במחשבתך את היניקה, את העצים ששואבים כתב מתוך הקרקע, ובכך מקיימים את עצמם באזור דל צמחייה ויבש. אתה מסתכל עוד, והפעם מודע לבעיה. אתה שומע את קולות הזעקה ממתחת לערמות, של יצור חי, פרעי. אתה מסתכל ומנסה לזהותו, זאב? אריה? אולי דוב? או שמא...לא...אין זו חיה כלל. זוהו יצור ערטילאי, ללא צורה ברורה או קול ברור, ללא צבע קבוע. הוא משתנה ומתחלף, אך תמיד נמצא באותו אי זיהוי, אותה אמביוולנטיות. אתה מבין שעליך לשחררה. אתה מתחיל להפיל את הספרים מהערמות המסודרות, בניסיון לשחרר את החופשי אל החופש. אתה הורס את המבנה, בידיעה ברורה שהריסה זו תוביל להרס כל הנווה, להשמדת מקור החיים של העצים, לחיזוק והנצחת המדבר הזהוב, האינסופי. אך כל מחשבות אלו זניחות בשיקול דעתך, אתה ממשיך את ההרס, אתה שואף אל החופש המוחלט. ופתאום, הכול נגמר. הספרים שוכבים הפוכים ופתוחים על החול המכלה, וחיית השעבוד שוחררה. מה שנראה קודם כחסר צורה, כמעבר להגדרה, מופיע כעת בכל הדרתו, כעין פיל, כעין לאמה, כעין גמל מפלצתי. אתה רואה אותו ויודע שהוא תשועתך, שהוא מטרתך האמיתית. הוא מביט עליך באהבה ובאחווה, במבט שאומר: “אתה ששחררתני, אתה אדוני! החופש שלי הוא השעבוד תחת עולך!” אתה עולה עליו ומתחיל לרכב. מעלה מעלה הוא עולה, טס במעוף הכנף, הלאה אל השמים. ומאחורה העצים כלים ומתים, הירוק הופך לחום, ומחום לצהוב, וחלקת הבלבול, הדחיסה, והלחץ הולך ומתמזג לתוך האינסוף המוחלט

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה