יום ראשון, 29 באפריל 2012

דבר תורה - פרשת אחרי מות-קדושים

בשבת האחרונה קראנו את הפרק השלישי בפרקי אבות. הפרק מתחיל במימרא של עקביא בן מהללאל: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת - מטיפה סרוחה. לאון אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא."

הרמב"ם ורבינו יונה מפרשים שמדובר כאן בשלוש מחשבות נפרדות שכל אחת מהן פועלת על רגש אחר לעודד את האדם שלא לחטוא. כאשר האדם זוכר מאין הוא בא הוא מתמלא בענווה ומתרחק ממידות רעות כמו גאווה וכעס המובילות את האדם לחטוא. כאשר הוא חושב לאן הוא הולך הוא מבין שחיים אלו ארעיים ועדיף לנצל אותם לדברים חשובים כמו מצוות, ולא להבלים. וכאשר האדם חושב על כך שהוא עתיד לעמוד בדין לפני הקב"ה הוא ירא ומתבושש ונמנע מלחטוא, מתוך יראת ה' והבנת ערך וחשיבות המצוות.

אבל הבעיה בפרשנות זו היא ההפרדה שהיא יוצרת בין שלושת הדברים והפעולה הנפרדת של כל אחד מהם בנפש האדם. אני רוצה להציע פרשנות אלטרנטיבית שרואה את שלושת הדברים כמכלול שפועל כאחד לגרום לאדם לרצות להתרחק מעבירות.

כשאני קורא את המשנה הזו אני מרגיש אי-נוחות מסויימת. הפער בין הטיפה הסרוחה ומקום העפר והרימה בכל גועליותם ושפלותם לבין מלך מלכי המלכים בכל הדרו הוא כה גדול שנראה כמעט כחילול הקודש לשים אותם יחד באותו תפקיד. תחושה זו מועצמת כאשר אנו חושבים על האלטרנטיבות האפשריות לבחירת שלושת הדברים. יכולנו להציג בכל אחד מהם דבר בזוי ומאיים אם רק נחליף את הקב"ה בגיהנום. במקום עצם הדין לפני הקב"ה יכולנו להזכיר את האפשרות של הפסד בדין והתוצאה המזעזעת הנובעת מכך. כמו כן, יכולנו להציג את שלושת המחשבות כמחשבות על דברים נשגבים שמזכירות לאדם את חשיבותו ומזכירות לו לא לקלקל את הרוממות הזו עם חטאים שפלים. יכולנו לדבר על נשמת האדם שבאה ממקור עליון ועתידה לחזור אליו, ולא גוף האדם השפל. שני אפשרויות אלו ראינו מבוטאות בהשקפות של ישיבות נוברדוק וסלבודקה, בהתאמה. מדוע, אם-כן, בחר עקביא בן מהללאל דווקא להציג את המחשבה השלישית כמנוגדת לשתי הראשונות?

לכן נראה לי לומר שדווקא לתחושה זו כיוון התנא הקדוש. הוא אומר לנו להסתכל בשלושת הדברים האלו יחד ותחושת האי-נוחות שנובעת מהצבת שפלות האדם כנגד נשגבות השופט מרחיקה את האדם מן העבירה. דווקא הפער בין הזוהמא המהותית לחיי האדם לבין המעמד אליו החיים שלו שואפים הוא שמעודד את האדם להתעלות על חייו הגשמיים השפלים אל כיוון הרוח, שיהיה ראוי לעמוד לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. 

יום חמישי, 26 באפריל 2012

מחשבה

דואה על כל, בתוך הכול,
דרך טבע, זמן וחלל,
כספינה על מים נעים,
מסע הנשמה—לא חיים בלבד,
מוות, מיתות רבות אני משורר.

(וולט ויטמן, 1871)

לו


לו היו דברים
ואנשים
ומקומות

לו היו השמים כצבע הלב
והארץ גועשת כלפיה

לו היה הים שוטף את הכול
ומתחיל מחדש

לו הבית היה מבחוץ ובפנים
והלב לו משכן

לו...לו...לו...

לו ראיתי אורם של עיני תינוקות
ומלאתי בו את עולמי

לו נתתי קולי בבכי
בגעיה, בנהיה, בגעגועים

לו ראינו זה את זה וידענו
ללא מילים, ללא מסר

לו ישבנו יחד ודיברנו
לו נשכבנו זה על זו
לו גמרנו הלל בפינו
לו נפתחנו - לו נקראנו
לו פישטנו - התפשטנו
לו הכול ייגמר כהתחלו

לו...לו...לו...

יום רביעי, 18 באפריל 2012

על היאוש

תחושת היאוש הבלתי נלאית. לעתים היא נסוגה, לעתים מתפרצת, אך תמיד שם, תמיד בפוטנציאל אם לא בפועל. כשהיא עולה וגואשת ומציפה, אין דבר היכול לעמוד לנגדה. ואף כשהיא נרגעת תמיד נשארת ההרגשה, שאוטוטו והיא מתעוררת שוב, וכובשת, כמקודם, את כל חלל המחשבה. הייתי רוצה לדעת איך מתמודדים איתה, איך גורמים לה להיעלם, אבל קודם אני רוצה להבין אותה, לצלול לתוכה, לראות כל צד ושעל שלה, כל סמטה חצי-מוארת, אני רוצה לראות מאין היא שואבת, ולאן היא שואפת. אני רוצה לחוש את החיות שבשחור, את האמת שבשליליות. אמרו לי פעם, ואולי פעמיים, שהכול טוב, שהקדוש ברוך הוא מסובב את העולם, ויש עניין שיתהפך הכול לטובה. אני כבר מזמן לא מקשיב לאנשים כאלה, סוגדי שטן. אני רואה את האלוהים באמת, את לבו האפל, את רצונו האיום, את בריאתו המגושמת ומכבידה.
אני רוצה להתגבר על היאוש הזה. אני רוצה להתחבר אל אלוהי האור, אלוהי האינסוף, אלוהי המרחבים והשמחה. אבל אני רוצה להעמיק אל תוך הלילה, כשאין עוד אחרים בסביבה. אני רוצה להרגיש את הקיום שלי, לא את האינות המושלמת. האם ניתן לגשר בין שתי תחושות אלו, לחברם כאחד? לקבל את העמקות, את החיות, ויחד עם זאת את השדות הרחבים של עולם התוהו? או שהן לעד ישארו מנוגדים, במלחמה נצחית, בין אור המוות ושחור החיים, בין חיי היחידניים והקיום האובייקטיבי, הכובש?


יום ראשון, 15 באפריל 2012

סיפור משמים

"...אז מה קרה?" היא שאלה אותו.
"את חייבת לשאול את זה ככה?" הוא ענה.
"תשמע, אתה מתנהג מוזר - אתה לא יכול להתכחש לזה."
"אני יכול להתכחש לכל מה שאני רוצה."
"אתה חושב שזה כדאי?"
הוא שתק. בשתיקה היה משהו מדבק והיא ישבה ושתקה לצידו. הם ישבו והתעמקו בשתיקתם, כאילו סוד החיים היה טמון בה. כל רגע שעבר הרגיש כמו דלת נוספת שנפתחת ומגלה את האוצרות המוסתרים מאחוריה. ופתאום, בשיא השתיקה, לפני שער ההוד וההדר:
"את יודעת..." הוא אמר, "אפשר לראות הרבה כוכבים הלילה...כלומר, יותר מבדרך כלל."
"הנה!" הוא הצביע, "אפשר לראות את הדובה הגדולה, והקטנה, ואת כל אוריון..."
היא הביטה בו, והוא היה מודע לזה. הוא ניסה להתנער מהתחושה הזו, להתנהג כאילו היא רק עוד בן אדם, לא שום דבר מיוחד. היא סובבה את ראשה ועקבה אחרי האצבע שלו - אחרי הציורים השמימיים שהוא ניסה לשרטט.
נמאס לו מלהסתכל על השמים, אז הוא הסתכל עליה. הם הסתכלו זה על זו למשך דקה, עד ש...
"אני יכול לגעת לך בפנים?" המלים נפלטו לו לפני שהוא הספיק לחשוב עליהם, אבל הוא לא הרגיש את תחושת החרטה שהוא כל כך התרגל להרגיש בזמן שהוא מדבר. זה סימן טוב, הוא חשב.
"אם אתה רוצה." היא אמרה. הוא הופתע והתחושה שיתקה אותו, אך היא עברה לאחר כמה רגעים. הוא הרים את אצבעו והעביר לה על הפנים. הוא עבר על כל פניה, על האף והעיניים, הגבות והסנטר, ברכות ובעדינות, כאילו הוא שוב משרטט את הציורים השמימיים שלו. למעלה - למטה. האצבע שלו עברה בעדינות על כל הפרצוף שלה, מוודא שהוא לא מפספס אף לא נקודה אחת. היה נדמה כאילו הוא מנסה להבין, להעריך, את צורת הנפש שלה.
"אתה בא?" היא אמרה כשהוא סיים, תוך כדי שהיא קמה והולכת לכיוון הבניין.
"יש לי ברירה?" הוא שאל, אבל הוא לא ציפה לתשובה.
הם צעדו בשקט עד המעלית, ומדי פעם העיפו מבט זה על זו. כשהמעלית סוף סוף הגיעה, רק היא נכנסה. "אתה לא נכנס?" היא שאלה.
"לא. אני תמיד מעדיף מדרגות. ככה אני לא מרגיש כמו עצלן שמן...אני אוהב אותך."
"אני יודעת."
"אז לא, אה?"
הוא עוד הספיק לראות אותה מנענעת את ראשה בשלילה לפני שדלתות המעלית נסגרו. כשהוא נכנס לחדרו הוא מיד שכב במטתו. הוא נשאר באותה תנוחה שעתיים-שלוש עד שהצליח להירדם. היום למחרת היה יום רגיל לחלוטין.

יום רביעי, 4 באפריל 2012

To the Woman I once knew


I've used you
in the worst of all possible ways
I've used you as my tool
to grow, to feel
to understand and create
to experience
what I couldn't alone.

I've stripped you
I've undressed you to your barest bones
and from your marrow's juice
I sucked
my poems.

I wish I could return it
turn it all back to you
to them
to those, who unknowingly
have been cheated.

I wish I could make amends
buy a flower
or some chocolate
and rejoice in nothingness
in sweet oblivion

I hope it will hurt me
more than it could ever hurt you
for the evil burn in hell,
but the exploiters -
for them reserved is the infinite;
the purity of lack,
the soulless soul of God
the pit – bottomless and wide
ever-sinking in the mire of their own demise.