יום ראשון, 15 באפריל 2012

סיפור משמים

"...אז מה קרה?" היא שאלה אותו.
"את חייבת לשאול את זה ככה?" הוא ענה.
"תשמע, אתה מתנהג מוזר - אתה לא יכול להתכחש לזה."
"אני יכול להתכחש לכל מה שאני רוצה."
"אתה חושב שזה כדאי?"
הוא שתק. בשתיקה היה משהו מדבק והיא ישבה ושתקה לצידו. הם ישבו והתעמקו בשתיקתם, כאילו סוד החיים היה טמון בה. כל רגע שעבר הרגיש כמו דלת נוספת שנפתחת ומגלה את האוצרות המוסתרים מאחוריה. ופתאום, בשיא השתיקה, לפני שער ההוד וההדר:
"את יודעת..." הוא אמר, "אפשר לראות הרבה כוכבים הלילה...כלומר, יותר מבדרך כלל."
"הנה!" הוא הצביע, "אפשר לראות את הדובה הגדולה, והקטנה, ואת כל אוריון..."
היא הביטה בו, והוא היה מודע לזה. הוא ניסה להתנער מהתחושה הזו, להתנהג כאילו היא רק עוד בן אדם, לא שום דבר מיוחד. היא סובבה את ראשה ועקבה אחרי האצבע שלו - אחרי הציורים השמימיים שהוא ניסה לשרטט.
נמאס לו מלהסתכל על השמים, אז הוא הסתכל עליה. הם הסתכלו זה על זו למשך דקה, עד ש...
"אני יכול לגעת לך בפנים?" המלים נפלטו לו לפני שהוא הספיק לחשוב עליהם, אבל הוא לא הרגיש את תחושת החרטה שהוא כל כך התרגל להרגיש בזמן שהוא מדבר. זה סימן טוב, הוא חשב.
"אם אתה רוצה." היא אמרה. הוא הופתע והתחושה שיתקה אותו, אך היא עברה לאחר כמה רגעים. הוא הרים את אצבעו והעביר לה על הפנים. הוא עבר על כל פניה, על האף והעיניים, הגבות והסנטר, ברכות ובעדינות, כאילו הוא שוב משרטט את הציורים השמימיים שלו. למעלה - למטה. האצבע שלו עברה בעדינות על כל הפרצוף שלה, מוודא שהוא לא מפספס אף לא נקודה אחת. היה נדמה כאילו הוא מנסה להבין, להעריך, את צורת הנפש שלה.
"אתה בא?" היא אמרה כשהוא סיים, תוך כדי שהיא קמה והולכת לכיוון הבניין.
"יש לי ברירה?" הוא שאל, אבל הוא לא ציפה לתשובה.
הם צעדו בשקט עד המעלית, ומדי פעם העיפו מבט זה על זו. כשהמעלית סוף סוף הגיעה, רק היא נכנסה. "אתה לא נכנס?" היא שאלה.
"לא. אני תמיד מעדיף מדרגות. ככה אני לא מרגיש כמו עצלן שמן...אני אוהב אותך."
"אני יודעת."
"אז לא, אה?"
הוא עוד הספיק לראות אותה מנענעת את ראשה בשלילה לפני שדלתות המעלית נסגרו. כשהוא נכנס לחדרו הוא מיד שכב במטתו. הוא נשאר באותה תנוחה שעתיים-שלוש עד שהצליח להירדם. היום למחרת היה יום רגיל לחלוטין.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה