יום רביעי, 18 באפריל 2012

על היאוש

תחושת היאוש הבלתי נלאית. לעתים היא נסוגה, לעתים מתפרצת, אך תמיד שם, תמיד בפוטנציאל אם לא בפועל. כשהיא עולה וגואשת ומציפה, אין דבר היכול לעמוד לנגדה. ואף כשהיא נרגעת תמיד נשארת ההרגשה, שאוטוטו והיא מתעוררת שוב, וכובשת, כמקודם, את כל חלל המחשבה. הייתי רוצה לדעת איך מתמודדים איתה, איך גורמים לה להיעלם, אבל קודם אני רוצה להבין אותה, לצלול לתוכה, לראות כל צד ושעל שלה, כל סמטה חצי-מוארת, אני רוצה לראות מאין היא שואבת, ולאן היא שואפת. אני רוצה לחוש את החיות שבשחור, את האמת שבשליליות. אמרו לי פעם, ואולי פעמיים, שהכול טוב, שהקדוש ברוך הוא מסובב את העולם, ויש עניין שיתהפך הכול לטובה. אני כבר מזמן לא מקשיב לאנשים כאלה, סוגדי שטן. אני רואה את האלוהים באמת, את לבו האפל, את רצונו האיום, את בריאתו המגושמת ומכבידה.
אני רוצה להתגבר על היאוש הזה. אני רוצה להתחבר אל אלוהי האור, אלוהי האינסוף, אלוהי המרחבים והשמחה. אבל אני רוצה להעמיק אל תוך הלילה, כשאין עוד אחרים בסביבה. אני רוצה להרגיש את הקיום שלי, לא את האינות המושלמת. האם ניתן לגשר בין שתי תחושות אלו, לחברם כאחד? לקבל את העמקות, את החיות, ויחד עם זאת את השדות הרחבים של עולם התוהו? או שהן לעד ישארו מנוגדים, במלחמה נצחית, בין אור המוות ושחור החיים, בין חיי היחידניים והקיום האובייקטיבי, הכובש?


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה