יום שלישי, 22 במאי 2012

היש בורא לבורא?

בואו נניח לפנינו לרגע טיעון לטובת הרעיון שיש בורא לעולם. זה לא משנה איזה טיעון, מתוחכם יותר או פחות. המבנה של סוג  מסויים של טיעון נגד הוא: אם נקבל את הטיעון לטובת בורא לעולם, אזי אותו טיעון ממש יכול לשמש אותנו כדי לומר שאותו בורא הוא גם כן ברוא. לרוב, התגובה של מאמינים דתיים היא להירתע מתוצאה כזו, ולנסות למצוא סיבה למה הבורא הוא נצחי ולא דרוש שיהיה לו בורא. התגובה כנגד היא שהנימוק לאי-בריאותו של הבורא אינן מספקות, ואם אנחנו סתם ככה מפסיקים ואומרים שאין לבורא בורא, למה שלא נפסיק שלב קודם ונאמר שאין לעולם בורא.
כל זה ידוע ומוכר, אך לאחרונה עלה במוחי רעיון. למה להירתע מהרעיון שלבורא העולם יש בורא? אם יש סיבה טובה לחשוב שלבורא העולם יש בורא, ואם מאותן סיבות אנחנו נסיק של בורא העולם יש בורא, למה שלא נקבל את זה? כמובן, בהנחה שהנימוקים טובים לכל שלב כאן אנחנו מגיעים לשרשרת אינסופית של בוראים, כאשר כל אחד נברא על ידי הבורא שמעליו ובורא את מה במתחתיו. אם נקבל את הרעיון היפהפה, אם קצת משונה, הזה, אנחנו מיד רואים שהצלחנו להפיח משמעות חדשה במילה "אלוהים". במערכת החדשה, אלוהים הוא לא אחר מאשר אותה שרשרת בריאה אינסופית. רעיון זה גם גורם למושג של אינסופיותו של אלוהים להתבהר. הרי, על פי כל הנ"ל, האינסופיות של אלוהים היא בדיוק האינסופית של שרשרת הבריאה הסיבתית.
אינני חושב שמה שכתבתי פה הוא רעיון חדש באמת. אני חושב שהוא דומה מאוד לתמונת הבריאה של קבלת האר"י, למרות שאינני יכול להיכנס לפרטים להסביר או להוכיח את זה.

יום שלישי, 8 במאי 2012

"המדע של זמנם"

אני רוצה לקבול. כן, גם בכללי, אבל גם על משהו ספציפי. אני רוצה לקבול על הביטוי "המדע של זמנם" וכל הדומים לו. אני אתן קצת הקשר קודם לאלה מאיתנו שאין חלק מהברנז'ה. הביטוי הזה נמצא הרבה בשימוש בדיונים על דת ומדע, וספציפית עעלל סתירות בין דברי חז"ל לתגליות מדעיות מהמאות השנים האחרונות. המשתמשים בביטוי זה הם אנשים חכמים וטובים בדרך כלל שלא נתפסו להזיה שכל דברי חז"ל הם קדושים ונכונים מילולית ב100 אחוז ומצד שני, לא רוצים לזלזל ולבטל את דבריהם של חכמים שהם מכבדים ואפילו חיים על פיהם. לכן, הם מתרצים סתירות בין דברי חז"ל ומדע מודרני בצורה פשוטה: חז"ל טעו. מדוע חז"לנו הקדושים והטהורים טעו? כי אמנם הם קדושים וטהורים (לפחות חלקם), אבל הם הסתמכו על מדע בן-זמנם, והם אינם אלים כל-יודעים.

לכאורה תירוץ קל ונכון, רק שלי אישית יש איתו בעיה קטנה. בתקופת חז"ל לא היה מדע. מדע כפי שאנחנו מכירים אותו היום, כלומר, אישוש או הפרכת תיאוריות על ידי ניסויים אמפיריים ובניית גופי ידע על סמך תיאוריות שאוששו, קיים פחות או יותר רק מאז המאה ה-16. לפני כן, למילה "מדע" היתה משמעות קצת אחרת, כפי שכל בן אדם שפותח את ספר המדע של הרמב"ם יכול לראות. בתנ"ך ובחז"ל "מדע" (כשמשתמשים במילה) היא לא יותר מאשר מילה נרדפת לחכמה. אולי היו להם אמונות, אולי היו להם אומנויות, אבל להגיד שהיה להם מדע נראה לי כטעות ביסודה.

אך אולי יבואו אלה ויגידו: "מה זה משנה? מדע, לא מדע. חז"ל האמינו בדברים שהיום אנחנו יודעים שהם לא נכונים, זה משנה מה אנחנו קוראים לזה? מצידי תקרא לזה שישליק, זה נשאר אותו דבר!" ובכן, נראה לי שלוּ היו באים ואומרים את זה, הם היו צודקים. אז הנה ישבתי ובזבזתי את הזמן שלי. אבל לפחות לא בזבזתי את הזמן שלכם, כי אתם לא קראתם את זה.

ובכל זאת, אולי יש סיבה אמיתית לא לרצות להשתמש בביטוי "המדע של זמנם". הביטוי הזה בא לעשות בעיקר שתי דברים 1. להגיד שחז"ל באמת טעו ו2. לא להוריד מכבודם על כך שהם טעו, הרי הסתמכו על ידע שנחשב אז לנכון. אבל יש עוד דבר שקורה כמשתמשים בביטוי הזה. השימוש בו רומז שגם אנחנו דבוקים למדע של זמננו, ללא יכולת של ביקורת עליו. יחס כזה למדע (וגם לדת) הוא נפוץ בדיונים על דת ומדע, שבהם מציבים שתי מערכות שלמות וברורות זו כנגד זו ומנסים לפתור את הסתירות ביניהם איכשהו, אם על ידי שלילה מוחלטת של אחת מהן, אם על ידי איזשהו יחס מורכב בין שתיהן. אבל תפיסה כזו של מדע (ודת) היא מוטעית. אין היום, ומעולם לא היה באמת, גוף ידע שלם, קבוע ונצחי, שהוא נכון בלי שום ספק, או אפילו בלי קצת ספק. הידע המדעי שלנו, והתובנות הדתיות שלנו, הם כל הזמן במצב של הערכה מחדש, פרשנות מחדש, שינוי וחידוש. כל התייחסות רצינית ליחס בין דת ומדע חייב לכלול הבנה אמיתית של המהות של דת ומדע ולא הצבה של אחד מהם כמשהו מוחלט ונכון אל מול האחר כמשהו גמיש או שטותי.