יום שישי, 6 ביולי 2012

על ההשתוקקות

בשיטוטי האינטרנטיים המועטים עברתי על הדבר הזה. קודם כל, ניגון יפהפה ומפעם בעומק הלב, לפחות למי שיש לו לב. אבל חשבתי על דברי ההסבר של האדון פרנק הנכבד. ניגונים כאלו הולחנו והושרו בזמנים קשים מאוד למלחינים אותם, ולעם היהודי בכלל. בלחנים מהסוג הזה תמיד חשים סוג של ערגה. ערגה לחופש, ערגה להפסקת הייסורים, ערגה לזמנים קלים ויפים יותר. אפשר לראות את הערגה הזאת כתקווה, שיום אחד החלומות האלו יתגשמו, אולי בביאת המשיח. אבל יש גם משהו בערגה הזאת שיכול לגרום לנו להתאהב בערגה. שכשמגיעים לזמנים הטובים יותר, הבהירים יותר, השמחים יותר, אנחנו מרגישים שאיבדנו משהו. שאיבדנו את הטהרה והזכות של הערגה, את העומק של התקווה. בצורה פרדוקסלית נורא, נראה לי שאני מעדיף את הערגה על פני המימוש. איכשהו במימוש הדברים משהו מתפספס, זה לא יוצא מה שרצינו בימי ההשתוקקות הגדולים.
זו הבעיה שלי עם שמחה. זה לא שעצבות ודיכאון הם יותר טובים, או יותר משמעותיים משמחה. ההשתוקקות שנובעת מהם, הרגש העמוק עד התהום, היא כל כך יותר מלאה, יותר משמעותית, יותר אמיתית, שלידה שמחה פשוטה נראית שטחית וחסרת משמעות. 

יום חמישי, 5 ביולי 2012

על שמחה ועצבות

לאחרונה אני משתדל להיות שמח תמיד, לא לתת לעצבות להכנס לחיי. אני מלווה את עצמי בסיסמאות כמו: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד", "עצבות היא אם כל חטא" ועוד רעיונות דומים מעולם החסידות, הכול במטרה לחיות חיים כסדרם ולא להכנס לדכאון שמתגבר על כל שגרה. אבל כשאני מתחיל לחשוב מדוע בחסידות מדגישים כל כך את רעיון השמחה, אני מתחיל לפקפק בהצדקה של רעיון זה. נראה לי פתאום שעיקר העניין להיות בשמחה זה כדי לשמור על שגרה, לא לשבור את הקופסא יותר מדי. אם האדם נכנס לעצבות, עולות בו ספקות, לגבי החיים שהוא מנהל, לגבי הדרך שבו הוא הולך, לגבי הרצונות שלו וכו' וכו'. השמחה היא חשובה כדי שלא נערער על הסדר ההלכתי-חברתי, כדי שנלך על פי "רצון ה'" בלי חכמות, בלי ספקות, עם שגרה ברורה ויציבה.

כל זה יכול היה להיות בסדר גמור, אם השגרה הזו היתה מייצרת עולם טוב. אבל נראה ששגרה דווקא עושה ההיפך, היא מרגילה את האדם למצב הקיים כדי שלא ינסה לשנות אותה. היא הופכת את היחס שלו לקב"ה ל"מצות אנשים מלומדה", יחס שהוא כלל לא יחס, אלא פשוט מעשה ריק ממחשבה. המלנכוליה מוסיפה עמקות מסויימת, מוסיפה מחשבה אמיתית, שאני לא מצליח למצוא בשמחה פשוטה. היא מוסיפה את חוסר הסיפוק מהמצב הנוכחי, הרצון לשנות אותו לטובה. אם אנחנו רוצים שהעולם ישתפר על פני מה שהוא כיום, עלינו לקבל בשמחה את העצבות, להכנס לתוכה ולהתחבר איתה.