יום חמישי, 5 ביולי 2012

על שמחה ועצבות

לאחרונה אני משתדל להיות שמח תמיד, לא לתת לעצבות להכנס לחיי. אני מלווה את עצמי בסיסמאות כמו: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד", "עצבות היא אם כל חטא" ועוד רעיונות דומים מעולם החסידות, הכול במטרה לחיות חיים כסדרם ולא להכנס לדכאון שמתגבר על כל שגרה. אבל כשאני מתחיל לחשוב מדוע בחסידות מדגישים כל כך את רעיון השמחה, אני מתחיל לפקפק בהצדקה של רעיון זה. נראה לי פתאום שעיקר העניין להיות בשמחה זה כדי לשמור על שגרה, לא לשבור את הקופסא יותר מדי. אם האדם נכנס לעצבות, עולות בו ספקות, לגבי החיים שהוא מנהל, לגבי הדרך שבו הוא הולך, לגבי הרצונות שלו וכו' וכו'. השמחה היא חשובה כדי שלא נערער על הסדר ההלכתי-חברתי, כדי שנלך על פי "רצון ה'" בלי חכמות, בלי ספקות, עם שגרה ברורה ויציבה.

כל זה יכול היה להיות בסדר גמור, אם השגרה הזו היתה מייצרת עולם טוב. אבל נראה ששגרה דווקא עושה ההיפך, היא מרגילה את האדם למצב הקיים כדי שלא ינסה לשנות אותה. היא הופכת את היחס שלו לקב"ה ל"מצות אנשים מלומדה", יחס שהוא כלל לא יחס, אלא פשוט מעשה ריק ממחשבה. המלנכוליה מוסיפה עמקות מסויימת, מוסיפה מחשבה אמיתית, שאני לא מצליח למצוא בשמחה פשוטה. היא מוסיפה את חוסר הסיפוק מהמצב הנוכחי, הרצון לשנות אותו לטובה. אם אנחנו רוצים שהעולם ישתפר על פני מה שהוא כיום, עלינו לקבל בשמחה את העצבות, להכנס לתוכה ולהתחבר איתה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה