יום שישי, 6 ביולי 2012

על ההשתוקקות

בשיטוטי האינטרנטיים המועטים עברתי על הדבר הזה. קודם כל, ניגון יפהפה ומפעם בעומק הלב, לפחות למי שיש לו לב. אבל חשבתי על דברי ההסבר של האדון פרנק הנכבד. ניגונים כאלו הולחנו והושרו בזמנים קשים מאוד למלחינים אותם, ולעם היהודי בכלל. בלחנים מהסוג הזה תמיד חשים סוג של ערגה. ערגה לחופש, ערגה להפסקת הייסורים, ערגה לזמנים קלים ויפים יותר. אפשר לראות את הערגה הזאת כתקווה, שיום אחד החלומות האלו יתגשמו, אולי בביאת המשיח. אבל יש גם משהו בערגה הזאת שיכול לגרום לנו להתאהב בערגה. שכשמגיעים לזמנים הטובים יותר, הבהירים יותר, השמחים יותר, אנחנו מרגישים שאיבדנו משהו. שאיבדנו את הטהרה והזכות של הערגה, את העומק של התקווה. בצורה פרדוקסלית נורא, נראה לי שאני מעדיף את הערגה על פני המימוש. איכשהו במימוש הדברים משהו מתפספס, זה לא יוצא מה שרצינו בימי ההשתוקקות הגדולים.
זו הבעיה שלי עם שמחה. זה לא שעצבות ודיכאון הם יותר טובים, או יותר משמעותיים משמחה. ההשתוקקות שנובעת מהם, הרגש העמוק עד התהום, היא כל כך יותר מלאה, יותר משמעותית, יותר אמיתית, שלידה שמחה פשוטה נראית שטחית וחסרת משמעות. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה