יום שני, 17 בדצמבר 2012

ברקלי על דברים קטנים מאוד

כפי שהזכרתי בפוסט הקודם, שיטתו הפילוסופית של ברקלי גורסת שחומר אינו קיים בצורה אובייקטיבית, אלא רק כתחושות ורעיונות של השכל, או שכלים שונים. לשיטה זו הוא קורא "אי-מטריאליזם", ופילוסופים אחרים נתנו לה שמות שונים במהלך הדורות. ישנם כמה טיעונים משכנעים לטובת שיטתו, אך יש גם כמה בעיות בשיטה שאינן קלות לפתירה. בעייה אחת שאני רוצה לדון בה היא הבעיה של גודל מינימלי. בפילוסופיה הכללית (כלומר, גם בשיטות שונות משל הבישוף האירי) קיים דיון לגבי הקיום של גודל מינימלי. השאלה הבסיסית היא כזו: האם יש גודל מינימלי של עצמים, של חומר, שאי אפשר לחלק אותו יותר, או שאין גבול למספר החלוקות שאפשר לחלק את החומר, וחומר ניתן לחילוק ללא תלות בגודל שלו?

ובכן, איך שיטתו של ברקלי תענה על השאלה הזו? לפי שיטתו כל מה שקיים הם יצורים חושבים והמחשבות/תחושות שלהם. לכן, אומר ברקלי, אין משמעות לדבר על משהו שקיים אבל שהוא קטן מדי מכדי שנוכל לחוש או לראות אותו. הרי אם קיים דבר שהוא קטן מכדי לחוש זה אומר שהוא קיים ללא תלות בהכרה האנושית, ועיקר טענת שיטת ברקלי היא שאין משמעות לקיום חומר באופן בלתי תלוי בהכרה ובלתי אפשרי שיהיה כזה דבר. לכן ברקלי לוקח את העמדה שיש גודל מינימלי של חומר, שהוא קורא לו בלטינית "minimum visibile", שהוא הגודל המינימלי שהאדם יכול לחוש, ואין משמעות לדבר על דברים שהם קטנים יותר מכך.

זו עמדה שקשה מאוד לקבל, במיוחד בימינו, שכל המדע והרפואה והחיים שלנו בכלל מבוססים על הרעיון שרוב התהליכים החשובים הם קטנים מדי מכדי שנוכל לחוש או לראות אותם, ונוכל רק לחוש או לראות את התוצאות שלהם, את ההשפעות שלהם, במקרו. בזמנו של ברקלי, כשהמדע כבר היה מבוסס על הרעיון של אטומים, וכבר הומצא המיקרוסקופ והיה בשימוש, הקושי לא היה הרבה פחות. אם אין באמת שום דבר שקטן מכדי שאראה אותו, איך ייתכן שבעזרת זכוכיות ואור אני מצליח לראות דברים שבמצב אחר לא הייתי רואה?

בעצם, שיטתו של ברקלי מצליחה להשיב על הקושיה הזו בצורה טובה, אם כי קצת משונה (אך משונה נראה דבר בסיסי בפילוסופיה שלו). הוא מבוסס על עקרון שלא הצגתי קודם, והוא שמתוך שני סוגי המרכיבים של הקיום, רק נפשות הן פעילות ורעיונות הן פסיביות לגמרי. מעקרון זה נובע שלא תתכן סיבתיות בעולם, פרט לסיבתיות ישירה בין רצון של יצור חושב לבין מעשה שלו - כלומר, בין הרצון שלו לבין הרעיונות שיש לו השפעה ישירה עליהם (כלומר, המחשבות והגוף שלו). החוקים שאנחנו רואים בעולם הם פרי מעשיו של האלוהים, שכל הזמן פועל ומכניס רעיונות לשכל שלנו בצורה עקבית כך שייראה לנו כאילו יש חוקים שהטבע פועל לפיהם, ושיש יחס סיבתי אמיתי בין רעיונות. כך גם בראייה דרך המיקרוסקופ, ובכלל ביחס בין מה שאנחנו חשים לבין הסיבות שלהם (כביכול) שקטנים מכדי לחוש. הקשר שאנחנו חושבים שיש בין העלה, והעלה שאנחנו רואים דרך המיקרוסקופ, בין מחלות וחיידקים, אינו קיים באמת, אלא אלוהים כל הזמן פועל כך שזה נראה שיש משהו קטן יותר שרואים אותו גדול יותר דרך המיקרוסקופ, או שמשפיע על הדברים שאנו חשים ורואים. יתר על כן, ברקלי אומר שגם כשאני מסתכל דרך מיקרוסקופ, הminimum visibile לא השתנה! הגדלים שאני מסוגל לראות הם תמיד אותם גדלים, ההבדל הוא ברעיון/ות הספציפי שאני רואה באותו רגע.

לסיכום, ברקלי שולל את הקיום של עצמים שקטנים מכדי לחוש, שכן הוא רואה ברעיון זה סתירה עצמית. שלילה זו נובעת מהקביעה הכללית יותר של ברקלי שאין לעצמים קיום אובייקטיבי מחוץ להיותם נתפשים ע"י שכל מסויים. התשובה של ברקלי לבעייה שמציב בפניו המיקרוסקופ הוא, אמנם משונה, אך עקבי עם הרעיונות הכלליים שלו של שלילת הסיבתיות והצבת אלהים כסיבה המיידית לכל תחושתנו הפסיביות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה