יום חמישי, 20 בדצמבר 2012

על צעדים ראשונים בדיבור

"ואחר שדיברתי על הבנינים אשוב לדבר דרך כלל כאשר החילותי בתחלת הספר. והנה אחל מהאל"ף, ואומר כי הושם בתחלה בעבור שהוא מהגרון. ואין אות שיוכל הנער לדבר בתחלה בנערתו רק האל"ף..."

אלו דברי רבינו הגדול רבי אברהם אבן עזרא לקראת סוף ספרו "שפה ברורה". בקטע האחרון של הספר הראב"ע מציג הסבר לסדר האל"ף בי"ת. הרעיון המרכזי הוא שהאל"ף בי"ת מסודר כך שאין אותיות צמודות שמקורן באותו מקום בפה. אבל זה לא מעניינינו. אני רוצה להתרכז על הרעיון שמוצג בציטוט הנ"ל, שהאות הראשונה שתינוק יכול לבטא היא האות אל"ף. אך אנו רואים בחוש ששפה מתחילה בתינוק כאשר הוא מתחיל לומר דווקא את אותיות השפתיים, בי"ת או מ"ם, לכן ברוב שפות העולם המילים לאבא ולאמא דומות מאוד ובעלי עיצור בי"ת ומ"ם. אם רבינו מתכוון לצלילים הראשונים שמשמיע תינוק, גניחות וצעקות, אי אפשר לקרוא לזה באמת קול של דיבור.

בעצם אומר פה הראב"ע נקודה יותר עמוקה. התינוק יכול רק להוציא את הקול של האל"ף משום שהוא בא מהגרון. התינוק מתחיל מתוכיותו, ולאט לאט יוצא החוצה אל העולם. הוא מתחיל בכך שאינו יכול לבטא אלא את המהות הפשוטה של נשמתו, את האל"ף, שהיא האחדות הפשוטה של נשמתו, האחדות הפשוטה של רצונו, ללא כל השסעים וסיבוכים של חיי חברה, חיי עולם הזה. עם הזמן הוא לומד לבטא עוד אותיות, מהחיך, מהלשון, מהפה, ולאט לאט יוצא מהעצמו ויוצר קשר עם העולם. עם יצירת הקשר הזה האחדות הפשוטה שלו נעלמת, ובמקומה מתפתחת מערכת מורכבת של עיצורים שונים וקשרים שונים ביניהם, של מילים שונות עם משמעויות רבות, מתפתחת מערכת של הבחנות והתמקדויות שנותנת את האפשרות ליצור איזשהו קשר עם אחרים. אך נראה שקשר זה בהכרח הוא קשר שטחי, שכן לא מדובר בתקשורת בין שתי אחדויות, אם דבר כזה אפשרי, אלא תקשורת שמתאפשרת ע"י הרס האחדות והשלמות של היחיד כדי ליצור קיום חדש שמורכב מהחיים המשותפים של כל מי שמעורב בהם, אך ללא החיים המהותיים שלהם עצמם.

אך אם נחלוק על רבינו ונאמר שרק בי"ת או מ"ם היא הקול הראשון שמוציא התינוק מפיו נראה סיפור אחר לגמרי. כאן אין שום נשמה שמבטאת את עמקותה אך עם הזמן מאבדת אותה כדי ליצור שפה משותפת עם הסובבים אותה. ההיפך, הרי במקרה הזה הדיבור מתחיל דווקא באיזור הכי חיצוני של הפה, השפתיים. תחילת מודעות התינוק היא כאשר הוא כבר מוצא את עצמו כחלק מהעולם שסביבו, מהחברה שסביבו. הדיבור כאן איננו נסיון נואש לבטא את עמקות הנפש, אלא כל מקורה מבחוץ והיא באה ויורדת פנימה. אפשר לומר שהדיבור הוא זה שבונה את הנשמה ולא להיפך. ככל שהתינוק מתפתח היכולת הדיבורית שלו הולכת ונהיית יותר פנימית, הוא יכול לבטא עיצורים יותר קשים לביטוי, מפנים הפה עד הגרון למטה. וכך, על ידי הדיבור, האדם המתפתח יוצר את עצמו, את נשמתו, את ייחודיותו, ע"י הפנמת השפה הבאה מבחוץ.

גם מהסמליות של האותיות נוכל לראות את אותה מחלוקת. האל"ף, בגימטריה אחת, היא האחת היחידה הראשונה שממנה מקור הכול, כל התחושות, כל הרצונות, כל ההשגות וההבנות. על פי ההבנה האל"פית, צריך לעמול בחיינו להוציא את האל"ף שלנו מהכוח כמה שיותר אל הפועל, אל תוך שאר האותיות, אל תוך השפה, אל התקשורת הבינ-אישית. בי"ת, לעומת זאת, היא שתיים בגימטריה. להתחיל בבי"ת פירושו להתחיל בשניות, ודרך השניות לבנות את העצמי. עצמי זה אף פעם איננו פשוט או חסר סתירות. אדרבה, כל כולו מורכב מכוחות מנוגדים, מסתירות, מרעיונות שונים וסותרים שהופנמו ויוצרים בליל אחד גדול. השאיפה בחיים, על פי התפיסה הבי"תית, היא לבנות שלמות אחת מכל הכוחות השונים שיוצרים את האדם. המטרה היא לקחת את הגורמים השונים וליצור איזון ביניהם, שיוכלו לחיות יחד בשלום, גם אם עדיין קיימות סתירות שקשים לגישור.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה